תמיד הרגשתי שאתם מנסים להכשיל אותי, להוריד אותי.
שאני יהיה פחות בולטת, ופחות ופחות והעיקר- פחות.
אני תמיד זאתי שמביאה הכל אחרונה- בגללכם.
אני תמיד זאתי ששומרת על אחיה הקטן- בגללכם.
אני תמיד זאתי שבוכה בגללכם, למרות שאתם אלה שאני אמורה להשען עליהם.
מרוב יושן, אני לא זוכרת אפילו מתי הריחוק הזה התחיל.
אני לא זוכרת מתי בפעם הראשונה ירדתי למטה את כל הדרך עם דמעות בעיניים,
והלכתי לבכות בשירותים כי כעסתם עליי כשהייתי נועלת את הדלת בחדר.
אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה דיברנו על משהו שהוא לא זה שאני לא אחראית,
לא זה שאני אגואיסטית וחוצפנית, ולא זה שאני חסרת גבולות.
וככה זה מאז שאני זכורת את עצמי.
לאט לאט התחלתי להבין ש"להיות בבית" זה לשבת עם עצמי בחדר ולדבר במחשב עם חברים.
אה כן, ומידי פעם ללכת ולעשות כביסה, או לנעול את הדלת אחרי שמישהו יוצא.
היו תקופות נוראיות, שהצעקות פשוט לא פסקו למשך ימים.
היה לי נורא קשה בהתחלה, רק מהעובדה שזה אתם, התחלתי לרעוד ולגמגם כל פעם מחדש,
אבל מהר מאוד למדתי להגיד לכם את הדברים הנכונים, בטון הנכון,
כשהתוצאה הסופית הייתה קבועה - בכיתי.
אני לא כועסת עליכם, אני פשוט תוהה יותר מידי אם אפשר להציל את הקשר הזה.
אם יכול להית מצב שיום אחד אני ישמח לעלות לארוחת שישי.
הענקתם לי כל מה שבן אדם יכול לבקש.
יש לי בגדים, ואוכל בבית, אני אפילו עושה את הדברים שאני אוהבת לעשות.
אני סתם חושבת שיחס יותר חם, ויותר סבלנות והבנה מצידכם,
היו עושים את הכל להרבה יותר טוב וקל עבורי.
עריכה:
זה פשוט עצוב איך אתם מוכיחים הכל. מילה במילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
