המילים האחרות.

אני יודעת שזה היה פתטי,

אבל היה הרבה זמן שהייתי מסתכלת עלייך מרחוק. בלי שבכלל היינו מדברים.

הרבה דברים תמיד רצים לי בראש כשאני רואה אותך,

הרי עברנו כ"כ הרבה ביחד לא?

תמיד מסיבה כלשהי היית עובר מולי, וצוחק.

זה היה מרתיח אותי.

רציתי לבוא ולהגיד לך שדי, שנמאס, שאוף, בוא נשב ונדבר, שאני רוצה לחזור להיות קרובה אלייך,

קרובה מספיק כדי לשבת אצלך בבית חמש שעות ביום, ולדבר איתך על הכל.

אבל כלום לא קרה.

מאז אותו ערב, החיבוק החטוף שלך לא הרגיש לי חם בשום דרך,

וגם כשהרגיש, מישו היה בא ומנפץ לי את האשליות.

לא פעם תפסתי את העיינים הירוקות שלך מתבוננות בי, בוחנות אותי,

מנסות לקלוט מה עובר אצלי עכשיו, כשאתה כבר לא פה כדי לשמוע,

אבל כל פעם הסטת אותם לכיוון שלי, כדי לא לוותר על האגו, המנופח, אם אפשר להוסיף.

אבל אחרי הכל, יום אחד כן דיברנו.

אני לא זוכרת מה הייתה השעה, או איפה זה היה,

כי משום מה היה נדמה לי שהעולם עוצר, ומחכה, שיקרה משהו. אולי טוב לשם שינוי.

הבטחת לי שיהיה בסדר. כי הבנת שכל מה שקרה לפני לא היה.

הבטחת לי שהגלגל יחזור לאחור, ואמרת אפילו שאתה רוצה שזה יקרה.

אבל כלום לא קרה.

ההתמודדות עם המרחק הזה, עבורי היא הייתה קשה.

נקשרתי אלייך,כמו כל פעם..

הרגשתי כאילו שאני מכירה אותך כמו את כף ידי, ואני לא יודעת למה,

אולי בגלל שאתה אחד האנשים הכי ישרים שפגשתי בחיים שלי.

כמה ששנאתי אותך על אותו הערב, רציתי לבלות איתך עוד ועוד ועוד, ללא סוף, בלי הגזמה.

אבל יום אחד הבנתי, שאני מחכה לשווא.

ארזתי את הערימה של ההבטחות שלא התקיימו, ושל הרגשות שנשארו תלויים באויר,

הבטחתי לעצמי שיהיה טוב, וידעתי שמגיע לי שכך יהיה.

מעט דמעות, קצת כאפות לעצמי על הפאתטיות, ובילוי עם אנשים שתמיד גורמים לי לחייך,

השכיחו אותך מליבי. אולי לנצח.

אני יודעת שזה עדיין לא נגמר. כנראה שזה משהו שאפעם לא ייגמר.

וגם עכשיו, אני לא יודעת מה צופה לי העתיד.

אבל אני יכולה להגיד גאה שלמדתי.

למדתי להתמודד עם הדבר הזה שהפחיד אותי,

הבנתי שאני חזקה מספיק כדי ליצור לעצמי אחד כזה,

ולעמוד בו בהצלחה. ועכשיו, אני מחכה לזה..

3> זיס.

איזו דרך נפלאה לסכם את התקופה הזאת.

ואולי גם הדרך להגיד שהיא נגמרה :)

תודה לכולם 3>