המילים האחרות.

תמיד אני תוהה,

למה לי הכי קשה לצאת מהמצבים האלה.

למה אני תמיד הכי "לוקחת ללב",

הכי נפגעת,

כשבעצם כולם עובים את זה כאילו זה כלום.

תמיד אני תוהה,

איך לאנשים כ"כ לא אכפת ממי שמסביבם,

אם איך שהם מתנהגים ומה שהם עושים,

כשאני מרגישה שאני צריכה לדאוג לכולם,

כמו אמא.

תמיד אני תוהה,

למה עד שאני מרגישה טוב עם עצמי,

משו אחד מסוגל להוריד אותי כ"כ נמוך,

לגרום לי להרגיש כ"כ רע,

שבעצם זה הדבר הכי שטותי שיש.

תמיד אני תוהה,

אבל אין מי שיענה.

תמיד אני תוהה,

תוהה על דברים אחרים.

אני לא מרגישה מרוכזת בזמן האחרון.

כל מקום שאני מגיע אליו,

תמיד יהיה מקום אחר בראש.

וכל בן אדם שאני מדברת איתו,

תמיד יהיה בן אדם אחר בראש.

והכי מעצבן,

זה שאני לא מסוגלת להקשיב לאחרים,

כמו שאני מרגישה שאין מי שיקשיב לי...

עריכה:

תמיד אומרים שבבוקר, אחרי השינה,

מרגישים הרבה יותר טוב.

אז למה לעזעזל אני מרגישה אותו הדבר?!