מיום ליום זה נעשה יותר כואב.

אמרו לי להיזהר,

שלא מגיע לי יחס כזה,

שזה לא שווה את זה,

שאני אמשיך הלאה וישכח הכל,

שאני אתן לזמן לעשות את שלו..

כנראה שהם צדקו בסופו של דבר.

אולי זה באמת לא שווה את זה,

אבל אי אפשר,

זה לא משו שאפשר לשלוט בו..

זה קשה מדי,

אי אפשר לשכוח את זה כל כך מהר.

והזמן? לא ממש עושה את שלו,

עוברים הימים וזה נעשה יותר גרוע.

מסתכלים עלי ואומרים לי להפסיק לסבול

פשוט לשכוח מהכל,

הלוואי ורק הייתם יודעים עד כמה זה ממש לא פשוט.

אני מסתכלת בחלון למעלה,

ונזכרת בך שהייתי איתי פעם,

איך תמיד תמכת בי ועזרת לי להבין הכל,

איך פעם שהייתי ילדה אף פעם לא היה לי קשה להבין הכל,

אבל מאז שהלכת הכל הסתבך

נעשה קשה יותר,

אני יודעת שאת איתי,

שאת חלק ממני מהנשמה שלי

אבל..

זה לא אותו הדבר,

זה לא מה שהיה פעם.

ועכשיו ברגעים האלו אני ממש צריכה אותך,

כאן איתי.

אף אחד אחר לא יכול להבין אותי באמת כי זה מסובך,

ואני מבינה שמי שלא מרגיש כמוני לא יודע איך ההרגשה,

ולכן אני לא מאשימה,

אבל גם לא יכולה להוציא את זה החוצה.

קשה לי עם זה.

והכאב הזה שאני חושבת עלייך כל פעם,

ומקבלת את ההפך,

חושבת על הטוב

ואז פתאום..

אתה הופך את הכל,

אני רואה את הדמות שלך שאני מסתכלת למעלה ובוכה,

ואתה מחייך,

חיוך טיפשי כזה,

חיוך שלא מבין איך אני מרגישה,

חיוך של מישהו שהמשיך,

והשאיר הכל מאוחריו.

ואז המוזיקה שאני שומעת..

רק כדי לשכוח מהכל,

אבל כל מילה בשיר,

מזכירה לי רגע אחר איתך,

כל מילה, מזכירה לי אותך.