זה כמו לקפוץ למים עמוקים מידי ולהיכנס לפאניקה. לנסות לעלות מעל פני המים ולהרגיש איך את שוקעת שוב, לנסות להירגע ולצוף ודווקא כשזה נראה שזה מצליח בא עוד גל(הוא יכול להיות אפילו קטן) וכל הביטחון מתערער ושוב את את מרגישה שאת שוקעת.

זה לא שאני לא מנסה, באמת. זה לא שאני שקועה לגמרי ברחמים עצמיים ולא עושה כלום עם זה. אני מנסה. באמת שאני מנסה.

תשעה חודשים אחורה.

הלכנו ודיברנו על כמה שזה מתסכל ומילאנו אחת את השניה באופטימיות שזה יבוא. אני מיליתי אותך במילים מעודדות ואת מילית אותי בהרגשה שאני לא לבד.

שמונה חודשים אחורה.

האמונה והציפיה השתלמו. אבל לא לי. את חייכת ואני שמחתי בשבילך, קצת צבט לי בפנים אבל שמחתי. אני מניחה שאז לא באמת קלטתי איפה זה מעמיד אותי.

שבעה חודשים אחורה.

את סיפרת לי את החדשות הטובות ואמרת לי "את בטח מצד אחד שמחה ומצד שני שונאת אותי". אני לא זוכרת מה עניתי לך אבל אני זוכרת שבכיתי. אני זוכרת שהתחלתי לבכות כל יום מאז. בכיתי והתגעגעתי, התגעגעתי בדיוק כמו שהתגעגעתי ביום שהוא עזב. התפללתי לשיחת טלפון, התפללתי שיחזור. אבל אני יודעת שזה לא היה בגללו, סה"כ הוא מילא לתקופה קצרה חלל שהיה ריק לתקופה ארוכה מידי, וכשהוא עזב וגיליתי את החדשות הטובות שלו הכל חזר לקדמותו.

חצי שנה אחורה.

אם ישאלו אני בחיים לא אדע להגיד מה הפך אותו לכל כך מיוחד וחשוב, אני לא בטוחה שאני אפילו יכולה לענות לעצמי אבל הוא היה כזה. והוא שיעשע ונשאר קרוב לשנה שניה. אני זוכרת בחודש הזה התחברנו מחדש, לפחות ככה אני ראיתי את זה. מדברים וצוחקים ומקדישים אחד לשניה זמן כשיוצא להיפגש. אני מצידי הרגשתי שככה זה צריך להיות, ידידים טובים וקרובים לא פחות ולא יותר מזה. אני לא באמת יודעת מה קרה לך בערב ההוא ששיבש הכל, אבל אני זוכרת שאמרת שאתה אוהב אותי יום לפני זה, ואהבת אותי כידידה ואהבת את האופי שלי וזה היה בסדר גמור כי ככה גם אני אהבתי אותך. ואז נישקת אותי. והכל הלך לעזאזל. שלושה ימים של שתיקה ובתומם "סליחה הייתי שיכור". כמה מחמיא, וכמה מעולה. איכזבת כי חשבתי שאנחנו יותר טובים מזה וחשבתי שההתנצלות שלך תגיע יותר מהר ותישמע יותר טוב, אבל היא לא.

חמישה חודשים אחורה.

אבל היא לא וזה היה בסדר. אני הייתי בסדר גמור עם זה. התגובה הראשונה הייתה לא לדבר איתך יותר בחיים אבל בפעם הבאה שראיתי אותך וחייכת וחיבקת הכעס התפוגג.

שלושה חודשים אחורה.

ואז זה כבר לא היה בסדר. אתה התאהבת ובכל זאת הרעפת עליי שאלות שנראו לי כל כך מפגרותב אותו רגע ושלא יהיו כאן טעויות הן עדיין נראות לי כאלה, "למה, למה ולמה" . לא יודעת ולא יודעת. לא אותי היית אמור לשאול את זה. באותן דקות הבנתי שאי אפשר להמשיך כרגיל, אולי אתה יכול אבל אני לא. באותו ערב ראיתי את מה שאני ואתה אף פעם לא יכולנו להיות. כי אני לא הייתי מתאהבת בך ואתה לא היית מתאהב בי, זה היה רעיון נחמד וטיפשי אבל היי, אני לא שולטת בכיוון אליו הולכות המחשבות שלי. אז החלטתי עם עצמי שכאן זה נגמר. זה כאב כי התרגלתי ונקשרתי אבל ידעתי שאם אני לא אוציא אותך מהחיים שלי, בין אם בכוונה או לא אתה תוציא אותי משלך.

(ואז היה בית ריק, והיה כיף, והייתי שיכורה שלושה ימים ברציפות, וביום השלישי באמת נשברתי. כשישבתי בחדר וכולן בסלון ושמעתי את כל השיחות על מה שאין לי ואת הלב שלי נשבר על רקע הציחקוקים, אז הבנתי כמה שאני לבד, ולבד במצב הזה.  הייתי אולי שעה בחדר לפני שהראשונה פתחה את הדלת לבדוק אם אני ישנה, ניסיתי להעמיד פני ישנה אבל הרעד של הבכי כבר השתלט עליי וכשהיא שאלה מה קרה גימגמתי שכואב לי. כאבו לי העיניים וצרבו לי הלחיים אבל לא הצלחתי להפסיק, הטעם המלוח כבר התחיל לעורר בחילה ואני לא הצלחתי להפסיק. התפללתי לנס, התפללתי להרגיש יותר, התפללתי שתיפתח הדלת והוא יכנס ויחבק וינחם, אבל כמו שהבנתי כבר כמה חודשים לפני לתפילות שלי יש נטיה להישאר באין מענה. ושתיהן נכנסו לחדר וכל אחת נשכבה מצד אחר שלי וכל אחת חיבקה ונישקה וניסתה להרגיע, אבל אני לא הצלחתי להרגיע את עצמי והמשכתי לבכות ולבכות ולגמגם מילים לא כל כך מובנות.)

בערך שבועיים אחרי זה כשהתראינו שוב התעלמתי ממך, ואתה בטח חשבת שלא שמתי לב..למרות שתמיד הייתי שמה לב..

הייתי שיכורה ואתה באת בהפתעה ונשנענת עליי, גם בלי להסתכל ידעתי שזה אתה והזזתי אותך ב"תעוף ממני" לא סימפטי במיוחד, הייתה לך הבעה משועשעת על הפנים והיית בטוח שאני צוחקת ועוד שניה אני אחבק אותך ואשאל מה נשמע, פשוט ראיתי את זה עלייך. ואתה שוב שאלת שאלות מעייפות של "למה ומה קרה" ואני לא נתתי לך יותר מידי תשובות והיא חייכה לידי ושיתפה פעולה באופן מושלם. אני הכי זוכרת את הרגע שבו הבנת שאני לא צוחקת והחיוך ירד מהפנים שלך ואמרת "טוב" ופשוט הלכת. הרגשתי הקלה אדירה.

חודשיים אחורה.

אהבתי ואהבתי, למרות שהיה קשה לא לקנא והיה קשה לחייך והיה קשה להפסיק. אבל כל כך אהבתי ובאמת השתדלתי אבל איפשהו בדרך נכשלתי. ואז הפסקתי להאמין בשתי היחידות האחרונות שהכניסו לי אור לחיים. ואז בחופש החלטתי שמספיק. enough is fucking enough. עשיתי צילצולים, התלבשתי, התאפרתי והרגשתי קצת טוב עם עצמי. יצאתי שתיתי וצחקתי ונהנתי ולכמה זמן הפסקתי להרגיש רע. האמת היא שהתרוממתי ופרחתי. השתכרתי ושכחתי. אני יודעת שזה טיפשי וזה פתטי אבל זה עזר. אני זוכרת כשישבתי בצד ודיברתי עם שי ובכיתי כי נגענו בנקודות כואבות וקילפנו גלדים שהיה צריך ולא צריך לגעת בהם, ואני זוכרת שאור-ים בא לשבת איתנו ושלושתנו הסכמנו שעם זה מה שיגרום לנו לשכוח אפילו לכמה שעות את מה שכואב so be it. וחייכנו וצחקנו והרגשנו בבית כמו שבבית הפיזי לא הרגשנו. התחבקנו והצטלמנו. והרגשתי קצת מאושרת.

חודש אחורה.

ככה הרגיש לחיות משישי לשישי, מכוס אחת לכוס שניה של כל הבא ליד, ואסף היה אומר שהכבד שלי יקרוס ואני נזכרתי בשיחה עם אור-ים ושי ואמרתי so be it.

והאמת? הרגשתי חרא. בדיוק כמו היום. את המסקנות שלי כבר הסקתי ואת כל המשפטים כבר שמעתי והיו לי תשובות להכל.

היום.

מארקי צוחק עליי ואומר שלי יש את התשובות ליקום. אבל אין לי את התשובות ליקום יש לי רק את התשובות לעצמי שלצערי אף אחד עוד לא הצליח להוכיח שהן שגויות, והלוואי שמישהו היה מצליח. הלוואי שאיזה משפט מטומטם היה משפיע עליי. הלוואי לא הייתי מרגישה ככה והלוואי ולא הייתי אני.

הלוואי שהייתי מצליחה לבנות את הביטחון שלי ולהמציא את עצמי מחדש, אבל המעשים ההכי קטנים והמילים ההכי קטנות שוברות אותי ומחזירות אותי לנקודת ההתחלה, והן באות דווקא כשאני מחליטה שוב שenough is enough. כמו שslotf אמרו: small words, big breaks.

ואני כבר לא שומעת את המוזיקה שכל כך אהבתי(אהבנו) וחוזרת ללהקות הישנות שפוגעות בול במטרה.

אני מודעת להכל, אולי קצת יותר מידי. אני יודעת כמה נזק אני עושה לעצמי כשאני חושבת על כל השנה האחרונה במקום לחשוב על השנה הבאה, ותקראו לי מזוכיסטית או פשוט מטומטמת אבל אני לא מצליחה להפסיק. מנסה ומנסה והכל לשווא ומבחוץ אני שומעת "את סתם שוקעת ברחמים עצמיים" ואני רוצה להגיד שזה לא ככה אבל אני לא מרגישה מספיק ביטחון בשביל להגיד שאני באמת מנסה , ואני לא מרגישה מספיק ביטחון להגיד שכשאת אומרת לי שאת סובלת ואני שואלת אותך למה את לא עוזבת ואת עונה "כי זה שווה את זה" את רק מוכיחה את הטענות שלי.

אני צריכה זמן, זמן ועוד קצת זמן. זה משהו שאני צריכה לעבור לבד. זה משהו שאני צריכה להפסיק להאשים בו אנשים אחרים. אני פשוט צריכה שהגלים ירגעו ואני אשכב על הגב ואצוף עד שאני אקבל את הביטחון שלי בחזרה ואחזור לשחות.

האמת היא שאני יודעת לשחות לא רע בכלל, ובכלל אני לימדתי את עצמי, פשוט קצת שכחתי איך.