בגלל שאין פרקים, הבאתי לכם וואנשוט שנכתב ברגע של חרא מצב רוח, מקווה שתאהבו.
שם: דונט ג'אמפ
דירוג: PG-13
בטא: מישל 3>
דמויות: שי, בן וויקי.
הערות: מכיל טריגרים.
"הוא יבוא!" את אומרת בביטחון מזוייף, מתעלמת מהמבטים השבורים שהיא נועצת בך. מה היא מבינה בכלל באהבה, הילדה הזאת? היא מנידה בראשה לשלילה.
"חמודה שלי, הוא לא יבוא. הוא לא יודע שאת פה בכלל. בבקשה, תרדי משם. למעני."
"אני ארד כשהוא יבוא..." את ממלמלת, ספק לה, ספק לעצמך. היא רק מחניקה את הדמעות וממשיכה להגיד לך שהוא לא יבוא.
"הוא הבטיח לי, את לא מבינה? הוא מקיים הבטחות!" את מטיחה בה בתסכול, את עומדת על הגג הזה כבר שעתיים. היא מביטה בך במבט תוהה, לא מבינה.
"הבטיח...?"
"כן! I'll jump for you. And ïf all that can't hold you back" את מצטטת את מילותיו, ואילו היא פוערת את עיניה לרווחה ומכסה בידיה את פיה.
"ויקי... " היא מתייפחת לשנייה. "זה רק שיר..."
"אבל הוא כתב אותו, הוא הבטיח."
"ויקי, דיי! בבקשה תרדי, בשבילי! ואם לא בשבילי, בשביל ההורים שלך, בשביל-"
"אני ארד כשביל יבוא!" את צועקת, כל הרחוב מביט בך מלמטה בחרדה, ואילו היא, זאת שהייתה לצידך בימים הכי קשים, אותה החברה הכי טובה שלך, נופלת על ברכיה וקוברת את ראשה בין ידיה.
את רואה שהיא בוכה, ומתלבטת אם ללכת לנחמה, אבל בסופו של דבר את מתחרטת, את תמשיכי לחכות לו.
את מסתכלת על הרחוב, עצרו את התנועה וכל האנשים נאספו מסביב בשביל להביט בך, הבעות פניהם מזועזעות. את מחפשת אותו במבטך. את קולטת משהו.
"שי, הוא בא!" את מתחילה לבכות מהתרגשות, היא מרימה את ראשה, מוחה דמעות ומביטה בך בבלבול. "הוא עולה לפה שי! הוא ראה אותי! הוא בא!"
הלב שלך דופק כ"כ מהר, את כמעט ומתעלפת. 'ידעתי שהוא יבוא...' את מחייכת לעצמך חיוך עצוב ורק מדמיינת איך זה יהיה לחבק אותו.
את דמיינת את זה לעצמך אלפי פעמים, לעטוף את גופו הרזה בשתי ידייך ולקבור את ראשך בצווארו, לנשום את הריח שלו, שכנראה יהיה מעורב בריח חריף של טבק, וזיעה קרה.
אחרי זה, ככה תמיד ציירת את לעצמך בראשך, את תרימי את מבטך מעלה, והוא יחייך אליך חיוך חם. את תחייכי חזרה, תעמדי על קצות אצבעותיך ותנשקי לשפתיו. פה הפנטזיה שלך תמיד מגיעה לקצה, את לא מסוגלת לדמיין לעצמך את הטעם שלו, זה טוב מידי...
את שומעת צעדי ריצה, זה קוטע אותך מן המחשבות. "ויקי!" קול הנער קורא בשמך, אך זה ממש לא הקול שלו. את מסובבת את מבטך, מגלה את לפניך את בן. הוא לבוש במעיל הארוך והשחור הזה שלו, שאת כ"כ אוהבת, כי הוא מזכיר לך את המעיל של ביל. כנראה שהמעיל הזה הוא מה שתיעתע בך הפעם.
"מה אתה עושה כאן? לא קראתי לך!" את צועקת עליו, הוא מביט בך בהלם. "קראתי לביל."
"הוא לא יבוא!" שי צורחת עלייך בקול מחריש אוזניים, "הוא לא מכיר אותך! הוא לא יודע שאת פה! הוא לא הבטיח לך שום דבר, זה רק שיר!"
את מביטה בה, היא צועקת עלייך כל מה שהיית עסוקה בלהכחיש במשך השעות האלה.
"תפסיקי לעשות שטויות ותרדי כבר!"
את מביטה בה, לפתע זה היכה בך. "אני מדמיינת נכון? אני צריכה טיפול." היא בוהה בך בהלם, ומשפילה את ראשה כלפי מטה. "הוא לא יבוא, אני סתם מפגרת."
"ויקי..."
"אני מצטערת." את מתחילה לבכות, מבינה שכל זה סתם הזיה שבנית לעצמך, לא מבינה איך יכול להיות כ"כ פאתטית. לגרום לה כל כך הרבה סבל בגלל בן אדם שאת לא מכירה.
את נזכרת באיך שהיא מצאה אותך על הרצפה, שיכורה ומעולפת, מתבוססת בקיא של עצמך. איך היא טיפלה בך וקילחה אותך עד שהרגשת יותר טוב, ואת בתמורה רק צרחת עליה למה היא לא נתנה לך למות.
את נזכרת באיך הפסקת לדבר איתה במשך חצי שנה כי היא אמרה לך שהאובססיה שלך מטורפת וחולנית.
"שי, אני ממש מצטערת..." כל כך רע לך, את פשוט מגעילה. לא מגיע לך אותה ולא מגיע לך אותו ולא מגיע לך לחיות.
את עושה צעד אחד קדימה, לעבר הקצה של הגג. היא משמיעה זעקת פחד.
"I scream in to the night for you, Don't make it true" את שרה בלחש מבעד מסך הדמעות, ולוקחת נשימה עמוקה. עוד צעד קדימה, היא צורחת באימה, ואת נופלת.
"Don't Jump…."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
