הסיכוי שתקרא את זה הוא בעצם אפסי, בגלל זה אני באמת יכולה להרשות לעצמי לדבר להתבכיין ולעשות בעצם כל דבר שאני רוצה.
כהרגלי השעה היא 1 וחצי ואלה השעות שלי, לא נתעכב על עצם העובדה שאני צריכה לקום ב5 לבסיס, אבל כמו שידיד טוב שלי אמר היום, על הזין, כולם עייפים ביום ראשון, לדעתי אין כמו השחרור של הלילה בשביל לנקות את הלב.
אז, סיגריה מוזיקה ברקע, והנה אנחנו מתחילים להבכיין.
אני חושבת שהעמסתי על עצמי יותר מידי, והתסכול שלי יצא במקום הלא נכון.
ואולי בעצם אני צריכה להיות לבד, הרבה זמן, אולי תמיד? אולי בעצם זה יעשה לי יותר טוב וזה ישחרר אותי.
אני יודעת שאני לא עושה טוב לעצמי, ובעצם לאף אחד מהסובבים אותי. וזה דיי עצוב להגיע לגיל 19 ולהבין את זה, לבד. כי כשאתה מבין משהו לבד אתה מבין אותו הכי טוב, אתה תמיד ידעת איך להעלות לי את החיוך הטיפשי הזה שגרם לי להרגיש מובכת.
אתה היחיד שהצלחת, ועדיין מצליח. ואת האמת? עם הזמן זה קשה יותר..
בהתחלה היה לי הרבה יותר פשוט בהתחלה יצאתי ונהנתי, ושתיתי וזה השכיח לי את הכל והרגשתי שאני יכולה להמשיך הלאה, וניסיתי.
ועם הזמן הרגשתי שאני דועכת, שאני נופלת לתוך הדיכאון העצב והדמעות, השארתי בעצמי רק הרס עצמי, של ילדה מבית הרוס.
אבל הבטחתי שאני יותר לא אשקר לעצמי, רק לסובבים אותי, כי נמאס לי שמרחמים עליי, אני רוצה לעלות בגלל מי שאני לא בגלל יסוריי ורחמים מחבריי.
הייתי במצב שהייתי מוכנה לתת לך את עצמי, את כל עולמי. ונתתי, וכנראה שזה פשוט לא היה מספיק טוב.
עם הזמן הרגשתי כמה זה כאב, ונזכרתי בכל כך הרבה מילים משפטים שירים סרטים הכל בעצם, ואז הרגשתי את הכאב.
הוצאתי את התמונה מליד המיטה שלי, שעד אז הייתה שם כי זאת תמונה שממש אהבתי.
מחקתי את כל התמונות שלנו מהפלאפון.
קרעתי את המכתבים שכתבת לי, ברגע של קלות דעת האמת.
אתה זוכר את הקטע הדפוק שיש לי לשמור כרטיסים של סרטים, אז את הסרט האחרון שבו היינו שמרתי, והדבקתי בארון שלי בבסיס.
ואז הגיע הרגע הגורלי שבו מחקתי את כל הסמסים שלנו מהפלאפון.
מכאן מחקתי את המספר שלך, בידיעה שפשוט אין לי אומץ להגיע ליום שאולי בטעות תתקשר, ואני אשמע את השיר של אירוסמית' ואשבר.
הוצאתי את כל התמונות שלנו מהפייסבוק, ומכאן, שפה בד''כ אני יותר בוגרת אבל הפעם לא הצלחתי, מחקתי אותך גם מהפייסבוק.
וקיוויתי, ועד היום מקווה שזה מה שיעזור לי לשכוח את כל הרגעים שלנו יחד.
מודה, שבמתנה האחרונה שקנית לי, אני לא משתמשת בה, אין לי פשוט אומץ להתקרב לזה.
וביום שקיבלתי את השקית עם הדברים שלי, הוצאתי את החולצה המכופתרת הכחולה, ההיא שלבשתי ביומולדת, ופשוט עמדתי בחדר איזה דקה והרחתי אותה.
והיה בה את הריח שלך, וזה פשוט שבר אותי. אבל לא בכיתי. ואני לא בוכה הרבה בכלל. אני משתדלת שלא, עד שמגיעים החלקים שבהם אני נזכרת בך.
הלוואי שהייתי יכולה לעשות לך טוב יותר.
הלוואי שהייתי יכולה להחזיר את אבא שלך, בשביל שתרגיש יותר טוב.
הלוואי שהייתי יכולה להיות בן אדם יותר טוב בשבילך.
הלוואי שהייתי יכולה לתת לך יותר ממה שאני, כי אם הייתי יכולה הייתי נותנת.
הלוואי שהייתי יכולה לכעוס עלייך כי אולי זה היה גורם לי להרגיש פחות פספוס.
הלוואי שהייתי יכולה לקבל עוד הזדמנות, לקבל אותך בחזרה בחיים שלי.
הלוואי שהייתי יכולה להיות שנה אחורה, לא לצאת איתך, לא להתאהב בך. אולי היתי מוצאת מישהו ועדיין היית הבנאדם היחיד בחיי תמיד.
הלוואי שהייתי יכולה להגיד שאני ואתה עדיין נגד העולם.
הלוואי שהיתי יכולה לא לתת לך את הלב שלי.
הלוואי שהייתי יכולה לדעת, והייתי מתנהגת אחרת.
הדבר שאני הכי רוצה בעולם זה להתקשר אלייך ולדבר איתך, אבל אני מפחדת, אני מפחדת מהדחייה.
כרגע יש בי תקווה שאולי אחרי מספיק זמן, שנה או שנתיים אני אתקל בך, והכל יהיה שונה, כמו חדש.
כי אני יודעת שתמיד, תמיד תהיה חלק בלתי נפרד ממני.
אני יודעת שתמיד תהיה בי מעין תקווה ששוב, תחזור.
בינתיים אני מאחלת לך את ההכי טוב שאפשר, עם החיבוק הכי חם בעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
FuckMeI’mFamous.
