עוד חודש יגיע הגיוס.
אתגעגע להכל, לגיטרות, לחדר, לשעות השינה, לכיף של החופש..
אבל בעיקר לאנשים שסובבים אותי.. למשפחה, לחברים והכי הכי לאהבה שלי, דנוש.
וכמובן לבלוג.
אשתדל לעדכן מתי שאחזור,
פעם בשלושה שבועות.
אשתדל לספר חוויות, טראומות ועוד.
לפני שלושה שבועות עברתי את הניתוח ביד להוצאת הכיס במפרקים שהפריע.
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=529611&blogcode=8675282
לא היה נעים בניתוח.
וכן, לא ציפיתי שיהיה כיף ואעשה עוד כמה כאלה בשביל הסיפוק העצמי..
אבל כשאמרו שעושים זריקת הרדמה, באמת חשבתי לתומי שזה ירדים את המקום.
ולא רק יטשטש...
במהלך כל הניתוח שלקח 40 דקות, ובו אני שוכב על המיטה, עירום עם חלוק..
(לא שיא הנוחות)
הרגשתי מכות כאב וזרמים בכל הזרוע..
וחוסם העורקים ששמו לי רק תרם להרגשת הלחץ על האזור..
אחר כך כשהורידו את החוסם עורקים והדם זרם שוב, היו דקירות
כל כך חזקות באצבעות וביד שלא הצלחתי להזיז אותן כמה דקות..
כמו תחושת נמלים על היד, רק שהפעם זה היה תוחשת ג'וקים.
הצלקת יצאה בסדר, לא יראו אותה מי יודע מה.. והחורים מהתפרים
כבר מתחילים לעבור והיי.. אני אפילו מצליח להקליד בעזרתה..
סיוט לכתוב ביד אחת.
האזור ישאר רגיש ופגוע למשך 5 - 6 חודשים, כך בכל אופן אומר הרופא
וגם צודק... אך..
אבל כנראה שזה לא מעניין את צה"ל, שלמרות המכתב הרשמי של האורטופד "נא לדחות גיוס עד להחלמה מלאה"
החליטו בצבא לזלזל בי ולא לאשר לי את הבקשה....
מאוד מתחשב.
לא שציפיתי ליחס מי יודע מה מהצבא.. אבל אחר כך שלא יתפלאו למה
החיילים חסרי כל מוטיבציה.
שיהיה רק בהצלחה.
ולנושא אחר, אתמול, היפה שלי עשתה לי הפתעה, בכך שלקחה אותי ליומולדת של חברה, שהתברר כמסיבת הגיוס שלי.
מאוד שמחתי וחגגתי עם החברים הטובים.
היה מאוד כיף ושמח מצד אחד, אבל מאוד עצוב מצד שני.. כי בקרוב כל זה יפסק ואני אמצא את עצמי באמצע שום מקום במדבר.
אבל צבא אחרי הכל זו חוויה מבגרת.
ואין כמו לדעת שאתה תורם למדינה שלך ושומר על הקרובים לך בגבול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Benylicious