מחשבות על המטרות,על העתיד.

מחליקה מהמדרגה שאני שמה לעצמי. לא מקשיבה לעצמי.

והשבועות מתקדמים וכל שבוע אני מתחילה ב"אין לי כוח לשבוע הזה".

מתי יגיעו הימים המלבלבים

נרשמתי לסמסטר קיץ. מחשבות על כסף

התבוננות בכסף בפן אחר,עוד לפני ההתכוונות.

מה זה מה שאני באמת רוצה?

לצלם לכיף. לא לתרגיל,לא למשימה ולשום עקרון

לכיף

לראות מה אני מסוגלת להוציא מהשרוול.

אני יכולה,אבל לא עושה כלום

איפושהו מתמהמהת בדרך

לנשום אויר קריר.

אגב,

התערוכה שאני משתתפת בה בעזריאלי,

שניה לפני שהיא נסגרת.

פליי. ויחד איתו החדר נצבע כתום,לרגליי מופיעים עלים יבשים וכתומים,צעיף עוטף אותי, קצת קריר.הבית שלי הופך לרחוב,אנשים עוברים בו..הולכים שבים.טרודים ביום-יום שלהם. אני איפושהו שם באירופה,באותה עיר שאני תמיד עפה אלייה בדמיונות,המקום העתידי הזה שנקרא בית.

כל הפסטורליה הזו נקטעת כשאני חוזרת למציאות.

מחשבות על המשהו הגדול הזה שאני רוצה לעשות על שבירת הכללים והחוקים.ההבנה המתבגרת שזה לא הולך לקרות.

אז צריך את זה.ואת זה.ואת זה.וזה קצת לכיף. וככה עוברים להם החודשים. 

וזה רק זמני.

אבל זמן זה כל מה שיש לנו-והוא בנקודת אל חזור כל רגע.

לוגמת את השלוק האחרון של הקפה,

מגבירה את הווליום

שאיפה עמוקה ונשיפה מיד אחריה.

מבט על השעון

ממשיכה בחיים שמכתיבה לי החברה.

פורטרט עצמי.

מוזיקה- Hozier - Take Me To Church

צובט.

כמו בקבוק תוסס אני מפחדת שזה מתישהו יתפרץ.

יותר גרוע-אני פוחדת שאני אץחיל לאט לאט לוותר. 

פשוט כי זה כואב.מדי.

צובט שאין את ההבנה,

שאם אני אפעל באותן הדרכים-זה לא יהיה מובן.

לא יודעת למה זה כואב כ"כ-אתמול לפני השינה ניסיתי לנתח את זה מעט.

אגואיזם אולי-אולי זה מרגיש כמו הנייר טואלט שנגרר איתך ביציאה מהשירותים

משהו שאני רוצה לזרוק.

אני רוצה למחוק-ואת לא נותנת לי-זה מכאיב.

ותמיד דגלתי במישור חלק בין חברות. בלדבר על הכל-ולא לחיות בעולם אחר

טענתי-שזה לא שווה הרבה חברות שכזו.

ואני מוצאת את עצמי מחביאה את הדעות שלי עמוק עמוק.

מוצאת את עצמי מתאפקת המון.

ואולי זה טוב ואולי זה לא.

איכשהו זה מרגיש שזה מכרסם אותי.

יחד עם זה צביטה מכיוון אחר-

ואז אני יושבת בשבת בבוקר וכותבת בלוג.במקום להיות עם אנשים קרובים-אני בוחרת ללכת לפה.

ופה זה הבריחה מהכל,

אני רוצה לפרוק,אבל אין לי כ"כ עם מי.

כ"כ משפט שלי,מגיל הארבע עשרה שלי.

אבל בכזו צומת אני היום.

ושבוע הבא מכביד עליי. 

אני מקטינה את עצמי מול האחרים. וזה לא נכון-הכל קטן עליי.

ממתי ימי שבת הפסיקו להיות מחויכים?

-לא רוצה לצאת עם חברים בקרוב.

אלונה.