הלוואי והייתי מצליחה לנתב את כל כמויות הלחץ האלו למקום בריא של עשייה

תכלס?אני לא מבינה למה ככ קשה לי להאמין בעצמי.

מוכיחה לעצמי כל פעם מחדש.

ויהיה בסדר.

מתסכל שכ"כ קל לשקוע בשחור?

הסינוור של הטוב דווקא קורן לי

העצלנות מנצחת אותי

יום אחרי יום

אני מרשה לעצמי

ואז אני כועסת על עצמי 

וזה מעגל שלא נשבר

וזה חוזר יום אחרי יום

אבל זה כנראה לא באמת מפריע לי,

הרי הייתי משנה משהו אם זה כן היה מציק לי, לא?

פזמון ה"ממחר" חוזר

וגם אם אני מתקדמת זה בשחיקת שיניים 

וצעדים קטנטנים.

ויש שיאמרו שזה עדיף על כלום

אני צריכה עשייה 

שתמלא אותי