יש רגעים בחיים שתופסים אותך חזק

ולא תמיד הם הרגעים שאתה מצפה,

לפעמים הם בעצמם מפתיעים אותך, 

לפעמים הם מופיעים ואתה מברך אותם

לפעמים אתה רוצה לגרש אותם עם כל העוצמה שבבעלותך

ולפגעים הם פשוט באים מוסווים בשגרה

תפס אותי רגע כזה אתמול, 

לא יודעת אפילו למה

עמדתי במרפסת הענקית והמהפנטת 

מתבוננת על הנוף העצום שנפרש מתחתיי

על האורות שבוהקים מהחושך 

על הצבעוניות הכהה של השמיים

על הרוח שעוטפת

מצאתי את עצמי מדמיינת את הבוקר, ואת הצהריים,

את הכוכבים ואת השמש

הלכתי לאיבוד ברגע הזה, ונשאבתי כולי

"כמה שחסר לי לראות נוף, ככה אני רוצה בבית שלי"

פתאום מצאתי את עצמי אומרת וחושבת.

ותפס אותי, הרגע הזה. 

ואחר"כ, כמו לקינוח 

התמלא גרוני בגירלס נייט משובח,

כזה שמזמן לא היה לי.

הצמאון הזה לדיבורים וצחוקים טהורים- 

כבר לא בועט, וכיף לי על כך, מאוד.

קפה

ואז נוסעים לצפון

אני מערבבת את הקפה במטבח, שם התאורה חזקה יותר.

בסלון מתנגנת מנגינה מזמינה, פתאום קופצת למוחי איזו סצינה מחיים אחרים

אולי זה התבוננות מבחוץ, כמו שיש לי מידי פעם- הדמיון חוגג.

ובא לי לרוץ לסלון הזה, בא לי להיות נוכחת ברגע.

ואני מבינה שהלימודים האלה זה שטויות,

ואני צ'יק צ'אק אלמד ואסיים את המכסה שהקצבתי לעצמי היום.

השולחן עמוס, נראה כמו שרידים של מלחמה בניירות- שאריות מהסופש.

המחשבה שהיא תאהב את זה ושזה יחמם לה את הלב נתנו לי דלק להמשך.

הרגש הזה חונק אותי, אני באמת חופרת עליו. אני צריכה להפסיק. 

קשה לי להיות בנוכחותה, גוף שלישי כי קיבלתי את זה שלא תקרא פה בחיים.לא מעניין אותה.

אבל כנראה אני עוד אלמד. אני אלמד את המקום החדש שלה אצלי.

יש לי ממן אחרון לתואר להגיש. יש לי שיעול שתקף אותי בסופש. 

יש את יום האהבה השבוע, וחגיגות יומולדת לאולה באכילת המבורגרים(:

יש גשם השבוע. הסופש חוזרים לצפון.