באמת כואב לי שהמקום הזה נסגר,

איכשהו החודש הזה והזמן שעובר עוזר לי לעכל ולהשלים עם זה

אבל אולי,

אולי באמת הכל לטובה. אולי זה הקאט שאני צריכה

הניתוק עם העבר, הניתוק למקום הזה

אולי זה יעזור לי לשים את העבר מאחוריי

דברים השתנו, אנשים השתנו

פיסות גדולות מהלב שלי נעקרו ונלקחו,

הם לא יחזרו, כמו האנשים שלקחו אותם.

וזה בסדר, אני אגדיל את הלב שלי

החלקים שחסרים יהיו זכרון מר מתוק,

יהיו שיעורים שעליי היה ללמוד

ויהיו שלבים שעברתי בחיים

הכעס שלי מתפוגג

דברים שנאמרו לי, גורמים לי לראות את הכל דרך עיניים אחרות

אני אולי עוד לא יכולה לסלוח 

אבל אני מרגישה בדרך הנכונה

והיא משחררת

2018 הולכת להיות שנה עצומה, ומלאה

i can feel it

חבל שאני לא אצליח לחוות אותה עם המקום הזה

אבל אני אחווה אותה במלואה, בכל יום, מוצלח או פחות מוצלח

אעריך את כל האנשים בחיי,

ואהיה שלמה עם עצמי, גאה בעצמי

אוהב עם כל הלב שלי

ולא אפחד לטעות, ללמוד, להצליח, ולאהוב את עצמי

אלונה

מוחקים את הבלוג.

חברה תייגה אותי בפוסט על הבוקר.

הכתובת היתה על הקיר,

אבל איכשהו חשבתי שהקיר לא ייהרס, ורק יישאר

הרגשה נורא מוזרה ממלאה אותי מבפנים

עצוב לי לגבות עשור של פוסטים

עצוב לי שלא אוכל להכנס ולדפדף, להזכר ולצחוק

זו באמת סופה של תקופה. תקופה ענקית.

נאיבי מצידי היה לחשוב שהעולם הזה חסין מהכחדה

דצמבר 2004- דצמבר 2017

את שבת העברתי בציפייה לעבודה, 

בהמתנה לשעת הדין, 

מחשבה של לנסות את צבעי המים שקיבלתי לפני שנה, עלתה בראשי

אז התיישבתי, וציירתי

מהר מהר השולחן שלי התמלא בשערות המחק

והם נראו כמו כוכבים בשמיים שחורים

ואז איכשהו, לא רציתי ללכת לעבודה

הקווים התחברו לצורות שאני אוהבת

והציפייה והתלהבות התחילו למלא אותי מבפנים

בערב, התיישבתי לנסות את הצביעה

משקשקת ומפוחדת להרוס

איכשהו שרבטתי משהו, שלנסיון ראשון דווקא לא רע

ציינתי לאבא שאני לא אוהבת, 

(תכלס אולי זה יותר יחסי אהבה שנאה)

ואבא אמר, שטוב מאוד! אמן לא אוהב את העבודות שלו וזה הדרייב שלו להמשיך

ווואלה, יש בזה משהו.

היום, מרגישה בטוחה בעצמי

מרגישה טוב