מבט חטוף במראה, גיליתי נוף שמוצא חן בעיניי.

אולי זה הגשם, אולי זה כי אני בורחת מהלימודים, אולי זה כי נפל איזשהו אסימון

אולי זה כי אשכרה הצלחתי להתעורר מוקדם היום ולצאת להליכה, אולי כי הלדים דולקים בסלון,

ואולי זה ערבוב של כל המציאות הזאת יחד

הבניית המציאות שלי, צריכה להשתנות.

אני טובעת בכאב הזה שאני מרגישה, ואולי אני צריכה לקבל אותו. 

קשה לי כשזה לא בשליטתי, אבל אני צריכה להתרכז באנשים שעוד סובבים אותי,

ונלחמים להיות חלק מהחיים שלי, ואני משלהם. 

אני תמיד מזמרת על זה שאני בטוחה בעצמי, אבל עמוק עמוק כשאומרים לי שאני אהיה צלמת גדולה ומצליחה, אני מגחגחת.

למה? למה אני חותכת לעצמי את הכנפיים עוד לפני שצמחו?

יאללה, למעלה

"Since we cannot change reality, let us change the eyes which see reality."- Nikos Kazantzakis

אם הכל היה מתנקז לכמה מילים, הייתי שואת אותך שאלה בעלת שלוש מילים. 

למה וויתרת עליי?

לא מצליחה להכיל את הכאב.

איך מפסיקים את רכבת ההרים של המחשבות וההרהורים, של המצפון והקול הזה בראש שלא מפסיק להקניט אותך.

מרגישה כ"כ קטנה, כ"כ חסרת תועלת. וזה הרס עצמי אני יודעת

אבל איכשהו אני לא מצליחה לשכנע את עצמי להפסיק. 

המציאות יפה, ואני מכרסמת את עצמי מבפנים.

איך עוצרים את הכל, ומדברים על עצמך

לעזאזל.

תקופה אחרת לחלוטין.