מעין,

אני לא רוצה להתבגר.

אני לא רוצה להתקדם הלאה.

אומרת שהכל אפשרי,אבל לא מאמינה בזה.

מאמינה בשגרה שמחסלת אותי.

וזה לא עניין של פאסיביות מול אופטימיות

התמקדות בדברים החשובים,סדר עדיפויות.

להפנים,לקבל,ולהתבגר.

כ"כ קל לי לשקוע,

אני שומעת את מה שאומרים לי

את מילות העידוד,את הנזיפות,את הדיבור הישיר התכלסי

והרגליים שלי לא זזות.

אני פשוט לא זזה.

אני קפואה במקום

מפחדת מהבושה,כשלון-אבדתי את הכותרות

אני פשוט לא מבינה את עצמי

הנושא ממשיך להעיק עליי.כבר לא מצליחה ליצור תמונות כאלו.

ממה להתחיל

(אני בחיים לא מסדרת את הכתוב אחרי שהוא כתוב)

משמע,ממה שאני אתחיל זה הכי חשוב..המ.

אז נתחיל מהברור,נעבור לעכדונים

מחשבות עצוב (נציין גם את השיר העצוב שמתנגן ברקע)

ואז נעבור לפילוסופיה! כיף כיף כיף כמו שמכרתי האהובה (שבהריון עכשיו!) נוטה לציין(:

אז החשוב והבהול,

ממ רשמית מהיום אתם יכולים לבוא להצטלם על ידי ולשלם לי(:

יש לי מיני עסק ביצ'(:

אחרי חודשים אפשר לסמן וי על המשבצת כבר אספה אבק

וזה כזה לא ביגי,חח לאיזה 60 אחוז במדינה הזאת יש עוסק פטורה

אבל,אם להיות כנה רגע,בשבילי זה צעד ענק

עוד אחת מההתפתחויות האלה שלא חשבתי שיגיעו בחיים שלי,

"פוטודיודה" לשירותך ;)

והתאריך הוא היום, ה23.1.14 ממ אני אזכור את זה כבעיטה בביצים שלך;)

המדהים שלי כמובן (הרגע העיר לע הערה על המוזיקה העצובה שאי שומעת חחח)

ככה זה כשגרים יחד..חיחי

אז כמו שאמרתי המדהים שלי היה איתי בכל התהליך..גם כשהייתי עצבנית ומתוחה ועוד עצבנית 

הוא צריך לקבל אוסקר..על החבר הכי מדהים בעולם (סליחה רגע על הקיטצ' אבל מגיע לו הכי שבעולם)

ראד הד טאטו-נפתח הסטודיו לקעקועים של חברה,

זה איפושהו לא נתפס

ומצד שני נראה לי שהיא חלק מהאנשים שנותנים לי כוח ומראים לי שחיב להלחם בשביל לקטוף את הפרי הזה של החיים שאתה רוצה

ואפשר כמובן לשתף את הסרטון שהכנו לה אני ושובו,

מממ(:

אז סמסטר חלף לו,

אחרי לימודים של שנה וחצי בכמה וכמה מכללות שונות,הכעתי למסקנה שלימודים מהנים כפי שפינטזתי עליהם לא יהיו לי בשלב הזה.

בוא נגיד שחלק מהפנטזיות היו שירותים נקיים.לא קיבלתי גם את זה,

אבל היי לפחות אני לומדת משהו שאני אוהבת

שמקשר אותי הישר למחשבות הפילוסופיות.

(אגב,השיר הוא say something-A grest big world&Aguilera)

על צילום.

לא יוצא לי מהראש המחשבה על הרגע ההוא,שבדרך הביתה הוא שאל אותי מה אני בעיקר מצלמת,

ועניתי את ההכי ישיר שלי,מבלי לסנן,שאני לא מצלמת.

ניסיתי כמובן אחר"כ לעטוף הכל בעיטפה יפה ומתנשאת שאני מצלמת באנלוגית.כע.

נראה לי שזה היה הכי פלצני שלי,ולהגנתי אני אטען שלמדתי במנשר.אז הם אשמים.

אני כבר לא מצלמת, אולי זה כי אני לא לבד. המחשבות באוטובוס הביאו אותי לחשוב על משהו חדש,

אבדתי את החיבור שלי עם המצלמה ככלי לשחרר,לפרוק מתחים,ליצור דימוי נפש

יש לי את העין,כן,אני בונה פריים נחמד,כן אני מאתגרת את עצמי.

אבל את ההכי חשוב אבדתי.

אני לא מנגנת עליה כמו בעבר

וזה כואב לי איפושהו,אנחנו שניים במקום אחד

אני מתגעגעת להרגשה,הזאת בבטן שיצא לך פריים מנצח,שפגעתי בכל המטרות שצריך לפגוע

היום היתה לי התפרקות שכזו,

לוחץ עליי. 

זה חונק אותי אפילו,

ובבית אני מתפרקת,אולי אפילו יותר מדי.

זה חונק אותי וממלא את המחסן בדמעות.

אבל אני מניחה שזה הכל עניין של גישה ושל לסדר את הדברים

כי הכל אפשרי

באמת שהכל אפשרי.

לעזאזל עם המכשולים האלה

אני אמשיך להאמין שהכל עוד אפשרי ולפני

אמונה והתמדה מובילים לנצחון

ובזה אסיים