קשה לי לחזור לכאן.
כמה שהיה קשה לי לעזוב, ככה קשה לי לחזור לכתוב כאן.
הבלוג אפילו לא נמצא במחשבות שלי,
אז אני זורמת עם הרגשות האלה שלי.
אז אחרי הרבה מאוד זמן, חזרתי- לפחות לקצת
קיצי מתה.
הקשר האחרון לעבר, לחיים של פעם לכשעוד גרנו בבית עם ההורים.
מצאתי את עצמי בוכה לא בוכה מול הכיור תוך כדי שטיפת כלים
חנקתי את הדמעות ואת הקול, כשדיברתי עם אבא.
הם קברו אותה ליד קיצ.
עצוב לי, אלו החיים, חלק מהם, חלק שאי אפשר לברוח ממנו.
אני נאבקת לשינוי,
בעיקר זו מלחמה יום-יומית עם עצמי מבפנים.
motivation talk תוך כדי שאני שוטפת כלים- מעודד אותי
פוטנציאל-
זו מילה שהמפחידה אותי.
או אולי הFOMO- המגפה של הדור שלנו והזה שבא אחרינו.
אני חייבת לחלום בענק, לא בגדול
אם אני לא אנקה את המשקפיים איתם אני מסתכלת על העולם הכל יישאר מטושטש לנצח.
כי משא ומתן לפה ולשם, תמיד צד אחד מושך חזק יותר
וכשאני מאמינה, אני באמת מאמינה.
אנשים מבחוץ לא מבינים את גודל המאמץ
דברים לא באים לי בקלות, הכישרון שלי- הוא לא מובנה
אני מטפחת אותו יום-יום, אני עובדת להשאיר אותו חי מאוד קשה.
מה שמפתח בתוכי מלחמה חדשה-
"אני לא עובדת קשה מספיק".
כל יום ההלקאה העצמית הזו.
אני חייבת לאהוב את עצמי קצת יותר
הכל יסתדר, איכשהו, אני ממש לא יודעת איך הכל יסתדר.
אני אגשים את החלום הפרוע שלי
וארקום לעצמי חדשים
תמיד פחדתי להוליך את עצמי שולל, להאמין באיזו פנטזיה ורודה שלא אמיתית
כזו שתחפור לי את הבור שאליו אפול כשאהיה מסונוורת
שיצחקו עליי, שאחיה בשקר.
אבל היום נפלה עליי ההבנה, שאני בונה לעצמי את האמת שלי, את המציאות שלי- את החיים שלי.
ואם אחליט שזו תהיה פנטזיה ורודה אז היא תהיה פנטזיה ורודה-אבל אמיתית.
היא תהיה אמיתי עבורי, היא תהיה נכונה לי.
בפחד מלשים לעצמי רגל, הגשמתי אותו מבלי להיות מודעת,
הורדתי מעצמי מראש, לא באמת אפשרתי לעצמי לחלום ולפנטז.
לאט לאט אני בונה את האמונה העצמית הזו.
איכשהו, אני לא ממש יודעת איך, אבל הכל יסתדר לפי המסלול שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
kasandra
