כמה דברים ששמעתי ביומיים האחרונים מהדהדים לי בראש,

מעיין של מחשבות 

אני דנה בהם עם עצמי, עוד לא הצלחתי לנקוט עמדה

שמעתי את הגורו אומר, 

שאנחנו מפחדים להיות עם עצמינו-

וכתוצאה אנחנו נשאבים לנטפליקס, אלכוהול, סמים וכל מה שמטשטש את המפגש עם האני העצמי.

ומישהו אחר, בפודקאסט על החיים ציין את החשיבות של חופשה.

וזה לא חידש לי,

אבל בצורה אירונית, זה מתחבר ליכולת ללמוד.

הסטייט אוף מיינד שלי צריך להיות כזה שתמיד שואף ללמוד,

לאפשר לעצמך ללמוד, כי ברגע שאתה אומר אוקיי את זה אני יודע אתה נאטם לאינפורמציה חדשה

וחטאתי בזה.

אין לי את הפינה השקטה שלי, במקדש שלי להתחבר לעצמי ולהתאזן.

אני לא יודעת אם זה מצריך חופשה, או נחת או מה.

אבל אני בתרדמת כבר שבועיים.

בלי חשק ורצון לעבוד, לתת בראש ולהתקדם.

קצת אבדתי את ה'למה' שלי, קצת אבדתי את הדלק לרוץ קדימה.

אבל זה הרגעים האלה שהכי משפיעים לא? הרגעים שמכתיבים איזה מן אדם אתה

אני קצת מחכה לאסימון שייפול, מעניין למה.

או כמו ששמעתי באיזה טד טאק, לא לשאול למה- אלא לשאול מה אני יכול לעשות כדי לשפר/לשנות את המצב הקיים.

זה מתחבר לשיטה שלי של האלימינציה, אם חושבים על זה

מעניין לשים לב להתנהגות של הגוף שלי, שיודע איך אני מרגישה לפניי

ובכלל, יש לנו חתלתול חדש (לנו, זה להורים) ואני עדיין לא הבנתי מה השם שלו, אבל אני קוראת לו שיבס.

והוא קטנטן וחמוד, וחולה, וחכם, ואנושי, והוא מזכיר את קצה, רק שעל ארבעת הרגליים שלו יש צבע בהיר יותר שמזכיר אווצ'רקה.

ובכלל הוא מכניס קרן אור הביתה.