אני תוהה לעצמי מתי הפסקתי לחלום בגדול?
השנה החלטתי על שינויים, שינוי בגישה ובמחשבה
הכנסה של חוויות חדשות ודברים שהייתי מסרבת להם בוודאות בעבר
להוריד מגננות, לחיות
פעם, כשהייתי אומרת לחיות הייתי מתכוונת לאדרנלין הזה שתוקף אותך
להרפתקאות ולבריחה מהשגרה
היום, אני יותר מתכוונת לשגרה עצמה- ללטש אותה, להפסיק לתרץ לעצמך.
אז בחלק מהתחומים זה עובד יותר טוב, בחלק הרבה יותר רע. אבל זהרק משאיר לי דברים לעבוד עליהם.
התחלתי לרוץ.
הכל התחיל בגלל שחברה שאלה מי רוצה להצטרף אליה ל'מרתון' של עשרה קילומטרים בתל אביב.
אני זוכרת שאני הייתי הראשונה שפסלתי וצחקתי על עצמינו שאנחנו בטטות ושהיא התבלבלה בקבוצה.
ואז תפסתי את עצמי, זה הרי בדיוק מה שאמרתי שאני אשנה
אני שונאת לרוץ. שונאת.
מאז, אני רצה כבר כמעט חודשיים (לא הרבה, אבל אני מבסוטה על כל שבוע)
קיצרתי את הזמנים שלי פר קילומטר והגעתי לשיא חדש של 4 ק"מ.
(פחח מחר אני אמורה לשבור את השיא הזה ולרוץ 6-בואו נראה איך זה מתקדם..)
אה ומאז, התחלתי לאהוב לרוץ.
ריצה נותנת לגוף שלי להתרכז בעצמי, המוח שלי עוצר את עומס המחשבות והתהיות, וזו רק אני עם עצמי.
שובו ולילה נוטשים אותי למרתון המדובר בגלל שברי מאמץ. אני, ארשפ לבד אם לא אוותר לעצמי.
בשבוע האחרון מצאתי את עצמי נפולה, פספסתי שבוע של ריצות.
מנסה לאסוף את עצמי.
אז גם זה, וגם ווידר שאנחנו עושים עליו בייביסיטר לשבוע כשאילונה בחול
ויש לי חתלתול בבית שרץ ומורצ'יק ואוכל לנו את הקרסולים ומצחיק אותנו
וזה נחמד.. הכי מפתיע אותי לראות ששובו גם נהנה ממנו
דרך אפליקציה התחלתי ללמוד קצת יפנית,
כשהצלחתי לקרוא את המילה הראשונה שלי
התלהבתי כמו ילדה קטנה שראתה חד קרן
אמנם קצת האטתי את הקצב, כי באמת צריך לתרגל..
אבל תלויה לי מפת אותיות על הלוח מודעות ועוד לא וויתרתי
ההבנה הזו שאני שמה לעצמי מחסומים עוד לפני שניגשתי לנסות- הכתה בי.
אני יכולה להתחטב, אני יכולה ללמוד יפנית.
אלו רק חלק מהדברים שוויתרתי עליהם עוד לפני שנים,
אולי, פשוט לא רציתי לעבוד קשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
kasandra