כל הזמן אני נכנסת לבלוג, כל הזמן חושבת על מה לעדכן 

אפילו צילמתי תמונות מהיוםיום והשגרה בשביל לנעוץ אותן פה

חוויות ומחשבות שרציתי לחלוק

ועדיין איכשהו לא מצאתי את עצמי יושבת מול הדף הזה ומנהלת את כל כללי הטקס והמדיטציה שקשורים  לכתיבה פה.

אולי בגלל שעבר באמת יותר מידי זמן מהפעם האחרונה מצאתי את עצמי פה היום.

הראש שלי טרוד בכתיבת העבודה הסמינריונית.

מרשה לעצמי לחפף טיפה, כי קבלתי הבוקר הארכה נוספת, and it's wrong- but here I am

מתכננת לסיים את הקפה ולצאת לספריה- מצאתי את עצמי מחבבת את מרחב הלמידה השקט הזה

להיות מוקפת ספרים, אנשים רציניים ואטרף של עבודה עושה לי טוב לעבודה

נשאר לי רק להכריח את עצמי לקום מוקדם בבוקר ולמקסם את היום שלי..

מבלה שש שעות בסיפריה, ותכלס כל מה שמעניין אותי הוא לצאת לאכול, לפתוח את האטלס הענק והעתיק על המדף התחתון בכניסה השמאלית בקומה הראשונה, ואיך רואים את הרגליים שלי ממול כשאני יושבת מול הקיר זכוכית ומצמידה אותם אליה.

קרה כ"כ הרבה בחודש וחצי האלה, נולדו להם מתוקים לאמהות וחברות יקרות, ההורים שלי חזרו מחול- פגשתי אותם בנתב"ג ושוב הוכחתי לעצמי כמה אני אוהבת את אולם המפגשים בנתב"ג- ואם כבר תינוקות והורים..אבא הכריז לאמא שהוא מוכן לנכדים *הלם*. אבל באותה מידה מחמם את הלב..

היינו בתערוכת גמר של משה, נכנענו לניסוי חברתי

האמת שיש לי מלא מילים שרוצות לצאת, אבל המצפון שצועק עליי שאני צריכה לצאת לסיפריה מצליח להשתלט על המוח שלי.

רק אסיים שאני מצפה לסופש.

#בריתוערבבנות

לחיים