המכתב שלעולם לא יישלח

אני אמנם כותבת אותו פה.

ותוהה לעצמי אם בעצם הכוונה שלי שהוא כן יגיע אלייך איכשהו.

אולי אני בעצם זועקת לעזרה, זועקת לך שתשימי לב אליי.

אבל היום, איכשהו נפל האסימון..שאני לא צריכה לזעוק. 

שאין סיבה להלחם על מישהו שלא רוצה להילחם עלייך.

אולי זה בכלל לא עובר לך בראש,

העסוק בין העבודות לבין ההתלהבות מהקשר החדש/ישן.

המקום שלי עבר, ההזדמנות שלי להגיד ולשחרר עברה מלפני כמה חודשים כבר.

אז הקשבתי לעצת הגבר שלי, מזגתי לעצמי בירה. מנסה להרגע..

אחרי שאמרתי לו שהיה לי חלום רע, עלייך. "את עוד שם?"

חודשים אחרי, אני עדיין מתאבלת. 

הפחד הכי גדול שלי התממש.

יש לכם עוד משהו במשותף, שניכם פגעתם בי הכי הרבה וכואב.

וזו מלחמה יום-יומית. לפחות בשבילי. 

אולי אני שוב מגזימה, אבל את יודעת?

לא מתאים לי.

לא מתאים לי חברה שלא מדברת איתי. 

לא מתאים לי חברה ליופי.

אני רוצה אנשים שעוד אכפת להם ממני. 

אכפתיות כזו, שתדאג אם עובר עליי משהו.

אכפתיות של להיפגש פעם ב, אני יודעת שקשה. אבל פגישה פעם בארבעה חודשים..לא ככ נראה לי הגיוני.

אז למה לשחק במשחקים המגוחכים האלו?

מה כ"כ היה לך אכפת? שאני אאשר? שתרגישי יותר טוב עם עצמך? 

חשבתי שאני מכירה אותך, חשבתי שאת זאתי שתהיה שם תמיד.

הו כמה טעיתי. 

והפעם לא נעשה שיחת לב אל לב. 

בחרת את הדרך שלך. שאני לא חלק ממנה.

זה מה שהכי פאקינג כואב. 

אבדתי חברה טובה. חברה אמיתית.

כן, אני מרגישה שאבדתי אותה. כבר אבדתי.

חבל לי ששניכם לא מגדלים ביצים. 

אני בספק שאני אשב ואחכה.

אני בספק שאקבל הכל בידיים פתוחות כשהכל ירגע. אם הוא ירגע.

אני לא חושבת שאהיה בסביבה.

כשאמרתי לך שהכדור של החברות הזו בידיים שלך, לא צחקתי.

ועצוב לי כל כך. עצוב לי על ההחלטות שלך.

דמעות חונקות אותי

וצל על עצב מכסה אותי

זה לא תלוי בי

וזה כ"כ כואב