אני לגמרי משחררת, 

בצער, בפחד ענק ובכאב לב

רואה את הגב שלך מתרחק

השיער וקצוות השמלה מתנופפים

יש בי מלא עצב

ומפחיד אותי להודות שאין בי שמחה, ולו טיפה אחת שלה

אני טרודה, מעיק עליי שאני לא מצליחה לפרש את עצמי

אני עומדת באמצע אינסוף שחור, מחוסרת היכולת לראות

תלוייה לגמרי במשהו לא מוחשי

את יכולה לקחת את היד שלי ולהוביל אותנו למקום מבטחים

ואת יכולה להפיל אותי לבור שתפרשי מתחתיי

אבל את בוחרת להתעלם, לעמוד בשקט לידי, עד שאני כבר מפסיקה להרגיש את נוכחותך

כשאני קוראת לך את עונה ומזכירה לי בהדהוד שאת שם

ספק מהרהרת מה לעשות עם גורלי, ספק שקועה במחשבות אחרות

ואולי את פשוט מדחיקה את ההחלטה

ואני כבר תוהה לעצמי מה אני מעדיפה

השמלתי עם האופציה הכי גרועה

צילום