לא קרה משהו ספציפי.

אולי כשהמים שקטים, הכל צף

מאכילה את עצמי שטויות, סתם בגלל שזה הנתיב המהיר

לא יודעת מה עובר עליי

בקושי מצליחה להקליד

לא מצליחה להירגע כבר יומיים

העצבים האלה מוציאים אותי מדעתי

אני הרי אישה חזקה לא?

משתוקקת לאויר

צמאה להפסקה הזאת שניה בשביל להמשיך הלאה

לא יודעת למה אני סובלת

נשבר לי הזין

אין לי כוחות להכריח את עצמי

והייתי כ"כ טובה בזה

אחרי שלוש שנים של להדק את השיניים ולהכריח את עצמך 

אזלו לי הכוחות,

לפחות לעכשיו

ההרצאה על פאוז, הדפים מולי

את החלק המעיק עברתי, עכשיו נשאר רק ללמוד למבחן

ואני לא מוצאת את עצמי יושבת ולומדת.

ניסיתי הרבה ווריאציות למה שיעשה לי טוב

תחליפים לאויר הזה, ושומדבר לא נראה שעוזר

אני חייבת את הפורקן הזה

והוא פשוט לא בא

אני צריכה לעשות ריסטרט.

אני אישה חזקה

והנפילה שלי כבר צריכה להגמר,

אני צריכה לקום

למצוא בעצמי את הכוחות ולקום

ולא לברוח

בא לי להגיד, אני אגיד פה, המקום הבטוח. 

אתה לא פייר. בכלל. בשום צורה.

ואת פגעת בי ממש. יותר ממה שנראה לך, יותר ממה שאי פעם הבהרתי לך. יותר ממה שחשבתי. כי לא חשבתי שתעשי לי את זה, ואני מרשה לעצמי להיות אגואיסטית פה. כי בסופו של יום את שם ואני פה. לא יודעת לאן ייקח אותנו העתיד. ביינתים אני חייה עם הענן האפור הזה מעליי. אני רק מקווה שאני אצליח להעלים אותו. זה בכלל לא עליו מסתבר, זה עלינו. אולי אני באמת צריכה לסתום אתה הפה ולחשוב, ולא ישר להגיב. 

ובכלל, לא דיברתי על זה כי פחדתי שחברות שלי ישפטו אותי. איזה משפט דפוק לחשוב. חשבתי שיש לי חברות כאלו שאני באמת יכולה לסמוך עליהן, ואני פוחדת את הפחד הדפוק הזה. ואטמתי את עצמי כי זה הדבר הבוגר לעשות. אולי בוגר, אולי אני ככה כי זה רגע של חולשה. תמיד מצחיק אותי שאת היית עם הפחד לחברות, ואני הייתי בטוחה בחברות שלי. ותראו איפה אני היום. לא הוגנת, לא הוגנת כי אישרתי וכי חייכתי וקיבלתי הכל טוב. גיבורה גדולה. כועסת על עצמי שאני מגיבה ככה, אני הרי לא צריכה להגיב ככה. הרי הכל מאחורינו. 'אני במקום אחר'. אבל זה עדיין כואב.

ההר געש התפרץ ועבר,

מזל שהפינה הזו כבר ננטשה ע"י כולם, ואני אשכרה יכולה לכתוב את מה שיושב לי על הלב.

דמט. זה כואב כ"כ כי אני אוהבת אותך כ"כ.