ליצור.

אני מתגעגעת לחופש ליצור.

למוזה שתוקפת אותך מאצמע שומקום.

בשנה האחרונה היא לא היתה-רק הזעתי כדי להגיע לתוצאות.

הן לאו דווקא גרועות יותר.

אבל האבן קיימת שם.

ההתעסקות בפחד מהמוות מעסיק אותי לאחרונה

המוות הפתאומי הזה,שבא כשלא מצפים ממנו

אני לא רוצה לחיות ככה.אני רוצה לעשות את הדברים כמו שאני רוצה

ואני רוצה לטייל.להכניס לתקופה הקצרה הזאת שנקראת נעורים ושמלאה במחויבויות וב'צריך' גם הנאה.

גם אם זה אומר לבזבז כסף שאין לי-בשביל לטייל בעולם.בשביל השבוע המסכן הזה-בשביל להרגיש ולו רק לשבוע אחד בשנה-שיש לי שליטה על החיים שלי.

והדיבורים על זה רק מוכיחים לי שהשליטה הזו לאט לאט מתרחקת מהידיים שלי.

זה באמת קשה יותר קצת יחד עם כל היופי שבעניין לא להיות סולו. עד איזה שלב אתה צריך לוותר?

אי העמידה בציפייה של עצמי לעתיד הביאה אותי לכדי טמטום.פרצוף של זומבי.מה אני צריכה?

אולי לדפוק את המערכת.

אני בבלאגן מחשבתי,בחוסר ארגון, בתקשורת לקויה עם עצמי. וזה הכי מסוכן.

לא זוכרת מתי בפעם האחרונה צילמתי.המצלמה שוכבת לה בתיק שלה,היא לא מפריעה לי-ואני לא מפריעה לה.וזה מפריע לי.

אני רוצה לקנות כרטיס לאוטובוס ולנסוע.עם מצלמת הפילים-שמהיומולדת והמתנה האדירה של חברה טובה,לא עשיתי בה שימוש.וזה ביזיון.

בלי דאגות לכסף,בלי דאגות לעבודות.בלי דאגות שלא רואים אותו מספיק. אולי להתחבר אל הטבע קצת,לרוגע שלו

ולהרגיש את הכוחות העצומים שלו,להבין שאני כלום מסך העולם הענק הזה בעצם.

אולי אני צריכה מלווה.בא לי להתרומם מעלה, ולא לשקוע מטה.

בא לי לצאת בתחושת סיפוק,כמו שיצאתי בעבר. 

גם אם זה לא טוב לי-אני רוצה ללכת בדרך הזו. והייתי רוצה שתהיה לצידי.

אני לא רוצה לוותר על הרצונות שלי,על התכניות שלי,על השאיפות שלי.אני גם לא רוצה לדחות אותם.

לא רוצה להגיד 'נראה'.

אני רוצה לטוס לחו"ל השנה.אני באמת מתחילה לשקול את האופציה לטוס לבד.

אקח את המצלמה שלי איתי,והיא תהיה לי למלווה נאמנה.

בא לי קצת חורף כדי להירגע.

אני באמת צריכה לסדר את עצמי.ולהתבגר.

הזמו הוא אותו זמן. ונמאס לי להפסיד אותו.