החיים זה כמו מסלול ריצה. כל אחד, במסלול שונה, רץ ומנסה להגשים את ייעודו בחיים. ובאותו מסלול ריצה, שהסוף שלו רחוק רחוק, במרחק 70-80 שנה ,יש גם משוכות ומכשולים רבים שיש לעבור. אבל למרות המשוכות הרבות, ולמרות כל העייפות מין הריצה האינסופית הזאת, אתה מוצא כמה דברים על המסלול הזה שעושים לך את הריצה כחוויה אמיתית. דברים שמצדיקים את השתתפותך באותה ריצה ניצחית.   כשאני אהיה כבר לקראת סוף המסלול -  זקנה ועייפה, עם ניסיון חיים אני אעצור מטר לפני קו הסיום, ולא רק אני, כל אחד..

יסתכל אחורה ויחשוב לעצמו:   האם בחרתי את הדרך הנכונה? האם הויתורים שעשיתי באותם זמנים היו המעשים הנכונים? האם עכשיו, כשאני עומד מטר לפני הסוף, אני מאושר ממה שהספקתי להשיג?   כנראה שעכשיו, כשאני עוד בתחילת המסלול, שום דבר עדיין לא הסוף, עוד יש לי ממנה ללמוד, להצליח ולהבין- אני אנסה להוציא את הטוב ביותר.

אז תכננתי לכתוב פוסט לא אופטימי כל כך...

על כמה אני מבואסת מעצמי בזמן האחרון, לא מרוצה משום דבר שקשור אליי- בייחוד המראה...שכשאני מסתכלת במראה אני פשוט רואה רק ת'חסרונות שבי, ת'פאקים, לא רואה יתרון אחד.

וזה באמת ככה..

וכשלפעמים שאני עוד חושבת לעצמי שאולי אני לא ניראת כ"כ רע כמו שאני חושבת, אני מסתכלת מסביב ורואה בנות ממש יפות...אני שונאת ת'הרגשה הזאת.

סעמק.

טוב חפרתי למספיק אנשים על ההרגשה הזאת, על כמה שבאמת מתחילים איתי הרבה אני לא מבינה אותם, וכמה כשאומרים לי שאני יפה ואני אומרת תודה אני לא באמת שלמה עם התודה הזאת, כי אני לא חושבת ככה...

לא יודעת איך להסביר למה אני מרגישה ככה ולא ניראה לי ששההרגשה תעבור מהר

אז אני אחסוך ממי שעוד לא חפרתי לו על זה -את החפירה הזו

- עשיתי לכם טובה והורדתי את התמונה-

היום עידכון קטן כשאני אחזור הביתה:]

בע :(

ספק אם התמונה עוד תישאר פה.

ד"א, אם מישהו  חושב שזה בשביל צומי,

אז לא, יש לי מה לעשות בחיים.

שבוע טוב :)