Everyone Dies Alone
המרדף אחר אור היום |
| 8/2008
Dying Ambers
אני בוהה בעיניים עייפות דרך שמשת האוטובוס
קרובה מדי ורוטטת אל מול לחיי
אני תמיד חושב ששמשות של אוטובוס הן כמו משקפי שמש ציבוריים, שאתה יכול להסתכל בלי בושה ולנעוץ מבטים, ואף אחד לא ידע, או שזה לא ישנה כי אתה נוסע הלאה.
"גבירותי ורבותי, אתם פונים שמאלה מסלמה להר ציון, משמאל ומימין אתם יכולים לחזות במצעד העלובים של תל אביב."
אני חושב לעצמי ומעביר מבט אפאתי על אנשים מלוכלכים, מרופטים ושבורים בכל מיני צורות, נשענים על קירות כדי לצוד פיסת צל בשמש התלאביבית חסרת הרחמים.
מעניין איך מגיעים לקבל משבצת ברחוב הזה.
אתה נולד כזה? ופשוט גדל לאט לאט לתוך בגדים מלוכלכים גדולים יותר?
נה, אני יודע שזו שטות, ומודה במה שכולם לא אוהבים לחשוב עליו- אלה (אולי) אנחנו, בעוד כמה שנים, עם כמה קרובים מתים ופיטורים לא מתוכננים.
ממש קל לרדת לרמה הזו, אם אין לך תמיכה.
בחיים שלי יש עליות וירידות. איים של יציבות ושלווה על ים של חוסר שביעות רצון.
אני מתלבט הרבה לגבי העתיד הקרוב והרחוק, ויותר מדי משתנים סותרים אחד את השני בשביל להביא אותי להחלטה.
לחזור לאילת, ללמוד ולעבוד ולגור בבית? להשאר פה, למצוא עבודה ועוד שנה שנתיים ללמוד?
לנסוע רחוק ולא לחזור הרבה זמן, כדי לקוות שהסצנה תשתנה סביבי?
אני לא יודע, ובשורה התחתונה, דברים לא יכולים להמשיך ככה. כשאין לאן להרים את העינים קשה למצוא דרך.
נקווה שהדרך היא לא הר ציון.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
