Bleeding pain.

נגנבתי מהשיר החדש של אמלי קרפל.

מרוב השיעמום, התחלתי להקשיב לכול השירים,

 שהקשבתי להם מכיתה ז' בערך עד עכשיו.

הייתי בטוחה שזה ייקח לי בערך עוד חודש וחצי (עד הגיוס)

אבל לא, סיימתי עכשיו, אז מה עושים?

עוד שבוע ההורים שלי נוסעים לחו"ל.

יש לי בית ריק.

נביא את הנרגילה, כמה בירות, כמה אנשים שאני אוהבת, (שיש להם סיגריות)

והכול טוב.

אני מתחילה להיות מדוכאת מכול  הזמן הזה.

שייעבור כבר הזמן.

אני מתחילה להתעצבן, נראה שחל עליי איזה חוק מרפי.

כול הדברים הרעים קורים לי.

ניסיתי להוציא עדשה אתמול, ולנקות אותה, אבל הא נקרעה בטעות,

ע"י הציפורניים המאיימות שלי. (טוב לא מאיימות, אבל ארוכות.)

הלכתי לעבודה עם עדשה קרועה בתוך העין, וכאב לי.

למי שאין לו עדשות, הסבר קצר, זה חתיכת גיהנום.

התקשרתי לאמא שלי.

והיא ישר מלחיצה, תוציאי ת'עדשה, תשרף לך העין! (WTF)

ואני כולי, אבל אני לא רואה כלום בלעדיה.

אז אמא שלי אמרה לי שכדאי לחזור.

מתל אביב, הביתה.

הסכמתי גם ככה אני אחזור.

חח טעות.

הלכתי מהאנגר עד עזריאלי ברגל.

ואחרי יום בחדר כושר.

בסוף לא חזרתי.

:)

דיכאון שכזה.

הזמן לא עובר, הכסף מתבזבז,

מעשנת עוד ועוד סיגריות, אולי ככה הזמן יעבור.

יוצאת בלילות, ישנה בימים.

אני יודעת שאני לא צריכה להתלונן.

ואני אצטער על כול זה.

אבל קיבינימט שמשהו ייקרה כבר.

השגרה הזאת יכולה להרוג.

צבא מעפן.

אני כזאת מסוממת.חח