בנים: איך אלוהים נתן לכם להתמודד איתנו, את זה אני לא מבינה.
לפעמים נדמה לי שהמצב הטבעי הוא שאתם צריכים להיות, זה עם זה....
אתם נפשות תועות בעולם הזה, שבסה"כ מחפשות מקום בו תוכלו לישון, לאכול ול*** ביד,
גם אם זה במרכז כיתה מזוהמת כשהתנ"ך למולכם.
כשאתם קמים בבוקר, האמבטיה היא רק תחנה אופציונלית.
מעבירים יד על השיער, לובשים מכנס, מחליפים חולצה, זורקים כמה ספרים לתיק ויוצאים מהבית.
הכל אצלכם בנונשלנטיות.
אתם יכולים לבהות בנקודה מסוימת בחדר, ולא לשים לב שצונאמי ענק שוטף את העיר בזמן רעידת אדמה.
אתם כל כך שלווים, שזה מעורר קנאה...
הכל עובר לידכם ולא באמת מזיז לכם, זאת כל עוד כמובן מישהו לא פגע באוכל, הכרית או יד ימין.
כשתראו כלב הולך ברחוב לא תרעד האדמה בשל הצרחות, כשתראו סרט יפה ונוגה הדמעות לא יזרמו על הלחי, שתראו זוג ביחד לא תגידו לעצמכם "הו... הם כאלה חמודים" אלא "סחתיין אחי"...
ג'ק ורוז אלה בשבילכם סתם שמות.
שקיעה זה תהליך כזה של השמש.
smsחמוד זה סתם עוד שבעים אגורות שהלכו
,ואם אנחנו מתנהגות קצת מוזר, אתם ישר מתקרבים ושואלים "את כאילו.. במחזור?"
אנחנו הבנות פשוט חסרות כל תקנה
. אם יהיה מילון להבנת השפה הכה מיוחדת שלנו,
הוא בהחלט היה גובר על הארי פוטר והתנ"ך אם אנחנו אומרות משהו,
אנחנו מתכוונות למשמעות ההפוכה כמובן (ומתאכזבות כל כך שאתם הבנים לא מבינים למה התכוונו...)
אנחנו רוצות משהו ולוקחות משהו אחר, אנחנו רוצות שיחמיאו לנו,
אבל ברגע שזה קורה מטילות ספק באמינות המחמאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
