המציאות מחייכת אלי שוב

העובדה שדברתי עם אחיינתי בלבלה לי את הזכרונות.

היא אמרה לי שהיא קוראת את הבלוג שלי, דבר שקודם אף אחד לא קרא (או מעטים – סליחה) לא הגיבו – לכן אני לא סופרת.

עכשיו כשאני יודעת שנועם וגם קוקה (אמא שלה) קוראות, אני צריכה לקחת אותן בחשבון, כי הן חשובות לי.

יש לי זיכרון שלצערי אני לא יכולה למחוק, כנראה שקבלתי את זה בירושה מאבא שלי המאניאק שאף פעם לא אהבתי ולא הערכתי.

היום חתיכות הפאזל נופלות במקומות המדויקים וכמעט השלמתי את ההרכבה ואני מתכוונת סוף סוף להשליך אותו לעזאזאל כדי שזה יפסיק להטריד את מנוחתי.

יש לי בתוכניות לחיות עוד 10 שנים ללא פאזל, נשארו לי כמה חודשים להשלים הכל ואז , ביי ביי עבר ונשאר לי 10 שנים של עתיד. רק עתיד. רק בשבילי ורק לכאלה שמתקבלים על ידי בשמחה.

כתבתי חלקים מהפאזל עשרות פעמים במהלך הבלוג – אותו התחלתי לכתוב בזכות שדות – ועכשיו הגיע זמנו להינעל.

למה?

כי זהו, מילא את תפקידו לבלבל את מוחי. עכשיו תורי!!!!!!!!!!!!!!