המציאות מחייכת אלי שוב

הגיסה שלי זו האחות שלא יכולתי לבקש כי לא ידעתי עד היום -  במרומי 60 שנות חיי – אני לא הצלחתי לשים במילים מדויקות עד כמה חשובה היא בחיי.

הבוקר התעוררתי איתה מהמקום אסיר תודה עליה.

העיתוי מאוד משמעותי.

אני יודעת שהשנה תהיה שנה דרמטית עבורי.

המפגש שלי עם קוקה (גיסתי) היום היה סימן משמעותי.

שיחת הטלפון של ענבר/קרן שאלך להתאשפז גם משמעותי.

מי שלא מאמין לי אחרי 30 שנות ניסיון - שלא יאמין – שילך לדרכו, אני סיימתי עם הניסיונות, רק שומעת לבטוחים ולמי שמאמין בי.

למי אני שומעת?

מילדי לניצן – כי הוא היחיד שמלווה אותי בצמוד.

לדן-דוד שהוכיח שהוא קורא אותי במדויק יחסית.

לקוקה – גיסתי – שמוכיחה את עצמה שוב ושוב.

עוד כמה- אבל מסויגים, כל השאר  לא עובדים באופן יציב.

כן, כמובן, זו בעיה שלי, עובדת על זה כל הזמן.

חוזרת אחרי שעשיתי סיבוב בפייסבוק ומגלה איך הבת שלי יכולה להגיד דברים נפלאים על הסבתא שלה ולהתעלם במפגיע מהוריה מולידיה – בידיעה ברורה וחד משמעית שלא היינו טובים עבורה – למה? סיפור ארוך ופתלתל.

יותר קל לזרוק רפש על הקרובים, אלה שלא עומדים בקריטריוני הצדק.

מאוד כואב לראות מקרוב את העוולות שנעשה במיידי.

הרגע.

השנייה, שם זה הכי כואב ואותם זוכרים הכי טוב.

ביקור בכאב.

קל לבקר בשואה שקרתה לפני 70 שנה שבה מתו מיליוני אנשים על לא עוול בכפם מאשר היום שנטבחים מיליוני אנשים בחוסר ידיעה ובעונש אמיתי מסוקר בטלויזיה כדבר "טוב".

קשה לבקר בשואה העכשווית. השואה שקיימת כאן ועכשיו.