המציאות מחייכת אלי שוב

בפסח 2015 נפגשנו לסעודת פסח חילוניים לגמרי, לא מאמינים בדת היהודית. בקושי עם בכלל – משפחה ו... אכלנו בערך (מה ששושי וקצת קוקה וקצת אלינה הצליחו לארגן) עם קרון לא יפה של סיפורים מגעילים (המבשלות לא אשמות חד משמעית זה בדוק – מי שרוצה פרטים שישאל) אכלנו, ירדנו על אוהד (מסכן הוא לא אשם) נפרדנו מוקדם (כדי להתחמק מהפקקים) ועשינו וי –  פסח עבר.

הסיפור הרבה – הרה יותר מסובך, וזה יכול להיות רק הסיפור שלי אבל.... לדעתי זה סיפור הרבה יותר סבוך.

בעידן הפייסבוק אי אפשר לשקר יותר, הכל נשקף על פני דפי הפייסבוק.

אבי באיטליה. אבי וציפי ביפן. אלברטו בקבר. סוניה מספקת סיפורים כתמיד. אוהד טיפס על עץ גבוה ולא חושב אפילו לרדת ממנו. והשאר? מתחפרים ליום עד יעבור זעם ומעבירים דף ומחכים למוות שיפתיע אותם.

מחכים? אמרתי? לדעתי בחרתי במינוח שמתאים רק לי, השאר לא מחכים... רק שם, המוות יפתיע אותם בלי כל קשר.

כנראה שאין לי מילים לשאר – כנראה שאני והם לא מתוקשרים , כל אחד וסיבותיו (אין לי כוח פיזי לכתוב על זה).