המציאות מחייכת אלי שוב

אני מרוקנת.

כולה כתבתי שני עמודים וזה מתיש אותי לגמרי.

כתבתי המון פעמים את התולדות שלי ומחקתי, כי כל פעם  שקראתי שוב זה נראה לי שמישהו אחר כתב. כי עברתי מיליון גלגלים וכל פעם מצאתי את עצמי במקום אחר, כשכביכול אני אמורה להיות אותו אדם, אבל .... לא ... אני לא אותו אדם, הכתיבה  משתנה בצורה דרסטית. אולי שם אני צריכה לחפש?

אני מחליפה את הסיפור שלי כמו תחתונים – יום יום.

כאילו - אני עד כדי כך בלתי נסבלת? האם אני כל כך מקולקלת שלא הצלחתי למצוא משהו יציב לכתוב - עלי?

כן, אני לא יציבה. אפסיק לחפש אשמים – יש הרבה אבל.... חיפוש אשם לא הוביל אותי מעולם לתשובה.

אני בטוחה לגמרי שזה דבר שעוד לא עשיתי, כי ברגע שאמצא... תוך שנייה החיפוש יעלם לחלוטין.

המשפט הראשון שכתבתי שהוא משמעותי – יללה לעבודה.