תאריך היסטורי.
הרבה
דברים קרו לי לאחרונה, לא כולם אפשר לספר, כי פתאום הבנתי (כן מאוחר אני יודעת
עכשיו) שמה שאני כותבת זה בא מהמקום אליו הגעתי במרומי 60 חיי עם הצטברות של ידע
יומיומי, שנערם בערמה מצטברת שפתאום קלעתי שבעצם אני לא לבד.
עד לפני
רגע חלחל מידע ממש דרמטי.
אני כבר
לא – כבר לא צעירה, כבר לא קלת תנועה, כבר לא מהירת מחשבה, כבר לא המון דברים
שהייתי רוצה הישארו שם-כאן לנצח אבל...
הם לא
הישארו לעולם, וזה הדבר שמדהים שקלטתי.... האסימון הזה. לעולם לא השאר ככה.
יצאתי
היום והתבשרתי שאביתר – הנכה איתו חילקתי סיפורים רבים מתחתן ואני מאושרת בשבילו.
הוצאתי
היום 1000 ₪ פחות מחודש שעבר.
לוסיאן
היתה שגיאה רעה בשבילי (והוא ואריאל לא ידעו שהוא כזה).
נוגחתי
לדעת שאני יכולה לסמוך במאה אחוז על האינטואיציה שלי.
אני
אוהבת את הערמה שהפכתי להיות.
יותר
מזה. קוראת את תוכן הפוסט שנכתב ב22.2 קוראת אותו היום 18.3 קרי כמעט חודש אחרי,
הבנתי איפה אני... בחבקה שלא דורגת לי, שלא אכפת לה ממני, שהיא עושה הכל כדי
להכשיל אותי 20 שנה ויותר (יש לי הוכחות).
התרגשות
– עד כדי אכזבה.
ההתרגשות,
כי הגעתי שוב למקום שחשבתי שאיננו ופתאום מגלה לעיני האמת הכואבת שאפילו שאני
מסרבת לקבל היא צצה שוב, כמו נחום תקום – בעקשנות מגעילה.
לא יכול
להיות ... כן זה שם.... לא יכולה למחוק... זה מופיע שוב ושוב , כל פעם ממקום אחר. אופס, בלי שארצה. זה שם... זה
מופיע.
לא
להאמין – דמוקרטיה למישהו אחר – לא לי.
כפי שקלטתי
לפני 20 שנה – אין מי שידאג לי.
אני –
אישה, בעלת יכולת להוליד ילדים, עם פות ולא זין, בלי כוח, לבנה, אין בחיים מישהו
שסופר אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
