...

היום התחיל ב6 בבקר, עם צלצול השעון המעורר המלבב שלי.

זינקתי כמו פנתר מהמיטה, בידיעה שזה יום חשוב, וחייבים להתעורר!

לגוף שלי יש מן אחריות ביולוגית כזו...

תמיד כשיש משהו חשוב, אני אצליח לקום.

אז קמתי והתארגנתי.

קודם כל ביררתי מתי יש אוטובוסים מתל השומר לכפר סבא, והתברר לי מרה שהראשון הוא ב2, אחריו ב4 ואז ב6.

נפלא.

ברור הרי שאני אסיים לפני 2. ואם לא, אז עם המזל שלי אני אסיים בול ב2 ואפספס אותו.

כשרון הרי.

טוב, נסעתי לתל השומר עם חברה של אמא שעובדת שם.

כמה טוב שלאמא יש קשרים.

הגעתי לתל השומר ב7 ועשרה, וצלצלתי לחן.

שגם, לשמחתי, הייתה באותו יום אחרי שביקשה דחייה.

נפגשנו ודיברנו שיחות עמוקות נפש בשעה מוקדמת זו של היום ["מעניין איך הצבא מתמודד עם כל התופעות האלה....." או, "ואז שמתי לב שאני בדיוק בצבע, וזה היה לא מגניב אבל כבר לא היה לי כוח להחליף" כן, עומק.], ואז נכנסנו, ודרכינו נפרדו כי הטמבלית שכחה לקחת את האישור של הדחייה שלה מהכניסה.

ואז היא באה והתיישבה לידי בתור לאימות נתונים, ואחרי שניה נכנסתי.

כוסעמקערס המשפטים האלה, בסדר?

הרגשתי כ"כ מטומטמת כשנתקלתי בקושי להסביר את המושג להתמהמה. באמת, יא טמבלית...

טוב בסדר, עברנו.

תחנה הבאה- בדיקות רפואיות.

למרבה מזלי נפלתי על רופאה.

ציינתי כבר שאני שונאת בדיקות ראייה? אז הנה אני אומרת- אני שונאת בדיקות ראייה.

אחרי זה שלחו אותי לבדיקות דם מזדיינות ואחרי זה לבדיקת הראייה המזדיינת עוד יותר. יאיי.

אחרי זה נשלחתי אל עבר המבחנים הפסיכוטכניים.

ייפידיידו.

שעתיים, בעצם, אני לא יודעת כמה זמן זה היה כי איבדתי כל תחושה של זמן, שבהן אני יושבת מול מסך, עם תוכנה כזאת שנראית מלפני איזה יובֵל, ועונה על שאלות. רואה רק אפור מול העיניים במשך שעתיים.

מקסים.

כל הדף טיוטה שלי למתמטיקה היה מקושקש. כולו.

ובשלב מסויים, מרב לחץ לעסתי לעצמי את האצבע וירד לי דם על העפרון של המסכן שבא אחריי, ועל היד.

נניח.

ואז זה נגמר ושוחררתי.

מתי זה היה? 11:20.

התקשרתי לחן.

"איפה את?"

-"אה, אני כבר בבית..."

הממ...טוב אז אני לבד פה עכשיו. נסתדר.

הלכתי לתחנה הקרובה ללשכה, וראיתי שם שתי בנות שנתקלתי בהן קודם. שאלתי אותן לאן הן הולכות ונאמר לי שגבעתיים. בעסה, כי זה מה זה לא תורם לי.

התקשרתי לאגד, וכולי מנסה לצאת מהתחנה [טרמפיאדה, מי המציא את המבנה הזה?! ארכיטקטורה גרועה], ונכנס לי כל המצח בבטון האפור הזה. ראיתי כוכבים. למרבה הפלא שלי הבנות לא צחקו, אני לעומתן הייתי מתפוצצת מצחוק.

וההיא מאגד על הקו, ואני כולי בכאב שלי, מתה לצרוח, התעלתי על עצמי ודיברתי איתה, שאלתי אותה בקשר לקווים לכפר סבא והסביבה. נאמר לי מה שכבר ביררתי בבקר.

לא תרמה לי הבת זונה, והכאב היה לשווא.

התקשרתי לאבא....התעצבנתי. ואז הוא בירר לי שיש אוטובוס לפ"ת שיוצא ממסוף תל השומר.

לכי תדעי עכשיו איפה זה פאקינג מסוף תל השומר.

שאלתי בסביבה והייתי עם עוד מישהי שהייתה לפתח תקווה, אז הלכנו ביחד ליציאה מהלשכה, ועלינו על קו 2, למסוף. ירדנו שם וחיכינו לקו 87 לפ"ת, ואז היא פגשה חברה שלה. מזל שהיה לי את "מלך החומוס ומלכת האמבטיה".

למרות שכבר קראתי את זה, תמיד נחמד לקרוא את זה שוב.

עליתי על אוטובוס לפתח תקווה, ותוך שניות משם, על אוטובוס לכפר סבא.

ואז, על אוטובוס לצור יגאל.

בהחלט נמאס כבר מאוטובוסים.

פתאום, מיקה עולה על האוטובוס לצור יגאל ומפיחה קצת חיים ביום האפרורי והחסר-חברים הזה שהיה לי היום.

לפחות הפסדתי ביתספר [כי לי, לעומת רוב הארץ, ל-א הייתה שביתה היום].

וזהו.

עכשיו אני פה.

והפרופיל שלי עוד לא ניתן לי, בגלל הבדיקת דם.

אמרו לי ביום שני לבדוק.

אז בתכלס, היה בסדר, אני רק שמחה שכבר עברתי את זה.

ואין להוטה ממני להתגייס כבר.

שיהיה בהצלחה [: