אני נכנסת לעריכת פוסט עם דפיקות לב שרק מאיצות ומאיצות. אני לא יודעת מי קורא פה או מי עלול לקרוא פה [פחות או יותר].אבל שיהיה. בלוג שלי, דעות שלי.
זאת לא הפעם הראשונה שאני יושבת עם עצמי וחושבת על מה שהולך איתי בתקופה האחרונה. על הריב של ההורים, הריב של אבא עם אישתו, מה שעובר על שני הסבים שלי, על דודה שלי. העובדה שבסוף השנה אני אצטרך להיפרד מחיים שלמים ולהתחיל מחדש במקום אחר. כנראה.
ואז אני חושבת לעצמי "מתי לאחרונה שאלו אותך לשלומך?" ומשום מה אני פשוט לא מוצאת תשובה.
מתי באמת? מתי בפעם האחרונה למישהו באמת היה אכפת מה קורה איתי, מתי מישהו באמת הקשיב לבעיות שלי בלי לבקש תמורה?
מתי בפעם האחרונה אני הייתי על כיסא המטופל כשחבר/ה טוב/ה שימשו לי פסיכולוג ולא ההפך?
ובאותו רגע, אחרי שכל השאלות נשארות בעינן, אני מבינה שפשוט... אין לי פה אנשים שאני מסוגלת לסמוך עליהם. אין לי חברות טובות כאלה כמו שרואים בסרטים, שישנות אחת אצל השנייה כל סופ"ש שני ומספרות אחת לשנייה הכל.
אין לי את זה.
ולשאר יש. וזה מדכא לראות את זה.
אפילו עם החברות הכביכול "קרובות" שלי אני מרגישה דחויה. כל פעם שאני פותחת את הפה לומר משהו נדמה לי כאילו אני משעממת אותן, אני לא מעניינת אותן, אני צריכה להקשיב להן ולשתוק ולא ההפך.
אולי כדאי באמת שאתחיל חיים חדשים. במקום חדש.
שם לא יכירו אותי לפי מי שאני פה. יכירו אותי בתור תומי חדשה, אלמונית. ועם הזמן ילמדו מי אני.
כן, נשמע טוב.
אסטה לה ויסטה גזר, שלום חיים חדשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
UniQue.
