"אני רוצה לתבוע אותם כדי לקבל את הזכויות על הגוף שלי".

                                                                  שומרת אחותי ג'ודי פיקו.

לא קראתי הכל,

רק עד לקטע הזה.

הכתיבה שלה לא הדהימה אותי - כך גם העלילה עצמה.

הדבר היחיד ממנו אני מודהמת באמת ובתמים הוא... שזה אמיתי.

כל זה, כל העלילה הזאת - יש אנשים שחיים ככה,

על סדר יום נוראי כזה.

לקום בבוקר ולדעת שאתה חי וקיים רק בשביל לספק צורך של אדם אחר,

זה נוראי.

המשפט מזעזע בפני עצמו,

ונוראי יותר לעמוד מול אדם ולומר לו אותו פנים אל פנים.

בדיוק כמו, בקטע שלא מזמן כתבתי, לענות למישהו ששאל אותך למה אמא שלך כבר לא בין החיים -"בגללי".

אלו דברים שקורים מתחת לאף שלנו,

בין אם נראה ובין אם לא, וזה מזעזע אותי.

אני מקווה שיגיע יום ולא יצטרכו לכתוב ספרים על נושא כה כאוב,

יגיע יום בו נדע לקבל ולשמר את זכויותינו כראוי,

נדע לעמוד על הרגליים ולא ליפול.