יש משהו אחד שממש מפריע לי בכל קהילת ישרא-בלוג הזאת.

משהו אחד שתמיד קשה היה לי להבין.

הפריקות. אני לא מצליחה להבין איך בנאדם פותח את הלב שלו בפני המחשב, ואלפי האנשים שיושבים וקוראים הכל.

אני, לפחות, לא מסוגלת לדבר על מה שקורה בפנים.

יש לי שיחות עם חברות, כמובן. על קניות, רכילות, דברים שקורים לי, אבל אף פעם לא אחשוף את הרגשות והמחשבות שלי.

יכול להיות שזה בגלל שככה חונכתי, יכול להיות שזה מתוך עקרונות ויכול להיות שזה כי אני סתם ביישנית ומופנמת.

אבל לי פשוט קשה לדבר לפעמים, יש משהו שעוצר. כאילו אני לא אצליח לתת למישהו להבין אותי, אי-פעם.

אבל יודעים מה? יש מישהו אחד כזה, אני יודעת.

מישהו שאני יכולה לספר לו הכל ולהיות בטוחה שהוא יקשיב ויבין. והמישהו הזה הוא בן-אדם מדהים, ישר, נבון, יפה-נפש, חכמולוג זה בטוח.

המישהו הזה הוא המישהו שיהיה לי לחבר טוב, שיהיה שם כשאני אצטרך אותו.

ואני יודעת, אני בטוחה, שעוד אפגוש את המישהו הזה יום אחד. הכל עניין של סבלנות.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

זהו זה, אמרתי את מה שיש לי לומר בקשר לפריקות.

עכשיו אני מניחה שכדאי שאלך לישון - מחר יש לי מחזה לעבוד עליו.