זו הפעם הראשונה מזה זמן רב שאני מרגישה שאני יכולה להעריץ את טוקיו הוטל ולהרגיש גאה עם זה עד הסוף.
כבר לפני מספר שבועות הפסקתי להתעדכן, כל העניין נראה לי מיותר והמעריצות רק המשיכו למסחר את הלהקה עצמה.
לפני אותם שבועות, כנ"ל גם לגבי עכשיו והימים הקרובים, בכל פעם שהסתכלתי על תמונה שלהם, הקשבתי לשיר או צפיתי בראיון, לא יכולתי לעצור את עצמי מלצחוק.
אם לומר את האמת, הארבעה האלה הם פשוט ארבעה ילדים מפגרים. עושים מוזיקה טובה, אבל מפגרים.
לא יצא מצב שתמצאו ראיון שלהם בלי איזו בדיחה על חשבון גיאורג [שאגב, גיליתי שאפשר לקרוא לו גם ג'ורג'! D:], או איזו שאלה מפגרת על זהותו המינית של ביל [שהוא, אגב, נשמע לי בחור מקסים, והוא אחד האנשים מתוך רשימה ארוכה מאוד שהייתי רוצה להספיק להכיר בחיים שלי.], או פליטת-פה של טום על מספר הבנות שהוא, כביכול, "תקע" במסע ההופעות האחרון.
בכל פעם שאני נזכרת בשריטות הקטנות האלה אני פשוט מחייכת. ולא יעזור שום דבר - החיוך הגדול הזה הוא רק בזכותם.
השירים שלהם גרמו לי לחשוב לא מעט על החיים. ואלו שירים עם משמעות, באמת!
קשה להאמין שילד שמבוגר ממני בחמש שנים בקושי כתב אותם, אבל מה שנכון נכון, ולילד יש חתיכת כישרון.
אני עוד זוכרת ~נזכרת...~ את סוכות של השנה.
אני, אמא שלי ואחותי הקטנה יצאנו לתל-אביב בשביל לחדש את הדרכונים הגרמניים שלנו לקראת הטיסה לארה"ב.
כמה ימים לפני כשיצאנו עם חברים לדיזנגוף ראינו את הכרזות על ההופעה, ובכל החופש הגדול, אפילו בתורכיה, שמענו את השיר Monsoon 24 מסביב לשעון.
לפני השגרירות עוד הספקתי להקשיב לכמה שירים שלהם, בגרמנית במקרה, ולמרבה הפלא הם מצאו-חן בעיניי מאוד.
כשהגענו לשגרירות ראינו שכל החדר מצופה בטפטים של הלהקה וכרזות על ההופעה, שהתרחשה בערך שבוע אחרי.
בדיוק באותו יום יצאה גם בידיעות אחרונות כתבה על הלהקה ועל כל ההתרחשות סביבה, וכשקראתי אותה והסתכלתי על התמונה של ביל הייתי בטוחה שהוא בחורה. לגמרי. [אחרי שקראתי את הכתבה הבנתי שהוא לא, ושקעתי במבוכה עצמית מפה ועד להודעה חדשה. -.-]
התחלתי להוריד שירים שלהם, לקרוא עליהם קצת יותר, ואחרי הכל ההשפעה שלהם עליי הייתה עצומה!
התחלתי לכתוב, קיבלתי את הביטחון העצמי שלי בחזרה, השקעתי יותר בנגינה ובקול שלי, ואפילו קיבלתי שתי גיטרות שאני משתדלת להתאמן עליהן כל יום-יומיים!
המסר שארבעת הבחורים האלה העבירו לא רק אליי, אלא לכלל המעריצות, גורם לי להסתכל אחורה על בחורה שקשה לי לזהות.
מישהי לגמרי סגורה וחסרת ביטחון, ששקועה יום ולילה בלימודים וחושבת תמיד על מה שיקרה בעתיד.
לאחרונה אני שומעת על המון מעריצות שפשוט הפסיקו להעריץ, הפסיקו להקשיב למוסיקה.
רובן טוענות שזאת הייתה תקופה חולפת בחיים ושהן פשוט הלכו עם הזרם, או שפשוט נמאס להן.
עכשיו, מה שנשאר מהמעריצות אלו מעריצות המונסון, ואני. ככה אני רואה את זה.
אלו שמסתכלות על המראה, מפנטזות על התחת של ביל ועל הליפרינג של טום, ואלו שאוהבות את המוזיקה, ופחות את היופי שעומד מאחוריה.
אז נכון, יש כאלו שיגידו שאני רדודה, ויש כאלו שירדו עליי בגלל היותי מעריצה של להקת נוער גרמנית, אבל אני לגמרי גאה בזה עכשיו.
אולי ההרגשה הזאת תעבור, אבל כרגע באמת שחשוב לי להודות בזה.
אני מעריצה של הלהקה טוקיו הוטל, ולא מפחדת להודות בזה!
כל הנאצה למיניהן, תרגישו חופשי להגיב [מעריצות מוזמנות יותר..], אתם תשפרו את מצב התגובות הזוועתי בבלוג הנטוש הזה, ותגרמו לי לצחוק ולחייך אפילו יותר מעכשיו.
~עריכה~
וואו, וואו.
איזו חפירה... ואין פה שום דבר קשור.. ><"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
UniQue.
