איכשהו, באופן מוזר למדי, בכל פעם שאני מרגישה צורך לפרוק אני מגיעה לפה.

וזה לא קורה הרבה. כי אני די שונאת את ישרא.. אבל זה פשוט עצוב לי שאני לא יכולה לשפוך את הרגשות שלי מול אנשים ש"מכירים" אותי מקרוב.

אז כנראה שיש לי מזל שיש לי אותך, בלוג יקר.

אני מתכוונת לכתוב פה הרבה מאוד חרא שטחי במיוחד שאני לא אמורה ושונאת את עצמי על שאני מתעסקת בו. זאת לא אני, דברים כאלה לא מעניינים אותי בדרך כלל, אבל משום מה הפעם זה נגע לי במקום אישי קצת יותר. אין לא מצליחה למצוא לזה הסבר חוץ מכמה השערות די טיפשיות מצדי שסביר להניח שהן סתם תירוצים. אל תקחו את מה שכתוב פה ברצינות, זה פרץ זעם של רגע.

איפה מתחילים?

בהופעה ב-18.8, בקיץ האחרון. אחרי שנייייייים, שנים שאני מקשיבה למוסיקה של 30 שניות למאדים (שמעכשיו אני אקרא להם מרס, תסלחו לי על העצלות), ורק הקיץ באמת הפכתי לאשלון אמיתית. מבייש אותי קצת.. אבל נו, הייתי עסוקה שנתיים ב#שמוקיו טוטל, guilty as charged.

בחודשים האחרונים אני עוקבת אחרי כל תזוזה של הבחורים, תומכת בהם בכל מועמדות שלהם לכל פרס הכי טיפשי והכי שטחי בעולם כי זה פשוט הם ואני אוהבת אותם, משתתפת בכל הפרויקטים העולמיים ועוקבת אחרי כל שינוי וחידוש בלוח של תאריכי ההופעות למקרה ויהיה תאריך אחד שאני אוכל לארגן כסף-קל כמו שאומרים ולטוס ללילה בהופעה מדהימה בחו"ל.

עד היום הייתי בטוחה שאנחנו והמוסיקה הם הדברים שהם משקיעים בהם את כל נשמתם, כי ככה זה באמת נראה מבחוץ. אבל מי אני, פה כל-כך רחוק מהם, שאני יכולה לדעת או להעז לשער? מה שאני רואה, שומעת וקוראת אלו הצצות מה-זה זעירות, סמי-הצצות לחיים שלהם בתור אמנים מופיעים, שלא נדבר על החיים הפרטיים.

ההודעה המעוצבנת הזאת שגיליתי היום בצהריים הייתה חתיכת טריגר לפצצה שלא ציפיתי לה. אבל מסתבר שאני היחידה שלא ידעה, הו וול. מהטבע הסקרן שלי, מיד שלחתי כמה הודעות חזרה עם רמז על כך שאני לא מבינה בשיט על מה הוא מדבר, אבל מה שזה לא יהיה - אנחנו תמיד פה בשבילו. אני כזאת טיפשה.. כמה דקות אחרי זה, אחרי ששמתי לב שכולם מדברים בקודים על מה שקורה ורק אני לא מבינה החלטתי להעלות הודעה בקאפס כדי שכולם יבינו שאני רוצה להיות חלק מהשיחה, והסבירו לי.

מסתבר שמישהו לכלך על הבחורה שהוא יוצא איתה, ש-א. העובדה שהוא "יוצא" עם מישהי כבר הייתה לי חידוש. בשנייה שראיתי את זה צנח לי הלב לתחתונים והרגשתי איך הידיים שלי מתחילות לרעוד. ו-ב. אחרי מחקר של בדיוק 90 שניות גיליתי שהיא איזו בימבו בלונדינית לשעבר-של-פלייבוי, ואז באמת כבר יצא לי עשן מהאוזניים.

אני לא מכירה אותו, אני לא מכירה אותה, ובטח ובטח שאני לא מכירה את שניהם ביחד. יכול מאוד להיות שכל מה שחשבתי עליו עד היום לא היה נכון ויכול להיות שהיא הבחורה הכי מתוקה ואינטליגנטית בעולם ויכול להיות שביחד הם פשוט הזוג המושלם, אבל זה פשוט לא מצליח להסתדר לי בראש.

הדבר הראשון שאמרתי לעצמי זה -"פאק, תומי, תפסיקי להתנהג כמו איזו גרופית אובססיבית מטורפת, זה מגעיל. את לא מכירה ת'בנאדם." אבל רק אז קלטתי ש..נכון, אני לא מכירה אותו. או כמעט שלא. כי מהמעט שכן הצלחתי לקבל משלושתם, והם כן מכניסים אותנו לחיים הפרטיים שלהם.. סתם ככה, הם וכל האשלון התחילו להרגיש לי כמשפחה. והקנאה הזאת שהרגשתי אליו לא הייתה "אוף נו עכשיו הוא בחיים לא יתחתן איתי ולא יהיו לנו ילדים קטנים וחמודים", אלא יותר -'אבא שלי הרגע ברח מהבית, הפסדתי אותו לאיזו פרוצה.' זו הייתה הרגשה כ'כ מוכרת  שלקח לי זמן להבין מתי חשתי אותה בפעם האחרונה.. מסתבר שזה היה בשבת שעברה.

חזרה לעניין - ההתגוננות שלו, שהתגלתה כלפיה, נתנה לי את התחושה שהוא פשוט יפסיק להשקיע בנו כמו שהוא השקיע בעבר. לא שהוא היה כזה מעורב בהכל עד היום... האח הקטן שלו תמיד היה זה שמצא זמן לנתינים הקטנים שלהם.. ובכל זאת. זה כמו לראות את אבא יוצא מהבית עם מזוודה גדולה ביד ולהבין שזהו, מעכשיו אין כזה דבר לקום כל בוקר ולראות אותו שם - אלא מעכשיו, אני אצטרך להשתוקק לכל הזדמנות פז שאני אוכל לשמוע ממנו או לראות אותו או לספר לו איך עבר עליי היום. או שזה כמו לראות את האח הגדול נכנס הביתה לארוחת שישי עם בחורה חדשה צמודה אליו ולהבין שמהרגע הזה אין יותר השתטויות, הוא שייך למישהי, ומהיום אני פחות חשובה.

אני באמת לא יודעת איך להסביר את זה כמו שצריך... אולי זו סתם חרדת הנטישה המטופשת שלי, ואולי זה באמת פשוט זה. הקנאה הזאת שמשהו פה יתפספס וילך לאיבוד בדרך.

בנימה יותר אופטימית ופילוסופית מזו, אני רוצה לשנות נושא-

כמו שרובנו יודעים ומכירים, יום כיפור הוא בערך היום הכי משעמם בשנה (אלא אם אתם כופרים כמוני ויוצאים לכנרת לעשות קומזיץ עם כל החמולה), והשעמום בדרך-כלל נותן זמן לשבת ולחשוב. ולווא דווקא על 'מה חטאתי השנה בלהבלהבלה', אלא על דברים יותר גדולים מזה, יותר גדולים מאיתנו.

אז ישבתי עם אמא ביום שבת והתחלנו להרהר לנו על המהות שלנו בעולם הזה. הרהורים שכאלה בדרך-כלל מובילים אותי לחשוב על ההתחלה.

איך התחיל היקום? כלומר, העולם שלנו, אם נסתכל דרך העיניים שלי ושל כל האתאיסטים בעולמנו, התחיל במפץ הגדול ומשם כולנו מכירים את ההמשך. אבל לפני זה... הרי היקום, גם הוא היה חייב להתחיל מאפס, לא?

ואם כבר שואלים איך הוא התחיל, אז איך הוא נגמר? כמו שלכל דבר יש התחלה גם חייב להיות לו סוף, והתפישה של היקום כאין-סופי נראית לי פשוט לא הגיונית. אז איפה הוא נגמר? יש לו קצוות? מה יש מעבר ליקום, או מחוץ לו? אולי אנחנו (לא אולי, זה בטוח, אבל במחשבה על גופים במקום הרבה הרבה יותר רחוק מכאן) יצורים קטנים בתוך עולם או יקום או ישות הרבה הרבה יותר גדולים מאיתנו שחיים בדיוק כמו החיידקים על הכפית או התאים בתוך הגוף שלנו?

ומישהו אי-פעם חשב או תהה אם אולי יש עולם שמתקיים בתוך העולם שלנו? לא זהה, אבל מתפתח באותה צורה, עולם שאנחנו עוד לא גילינו, עולם כזה פצפון, בדיוק כמו שהעולם שלנו כזה קטן ביחס ליקום כולו?

אלה הדברים שמעסיקים אותי כשיש לי זמן  וכוח לחשוב.

מה אתם אומרים? הלוואי והייתה דרך למצוא לזה תשובה.. מהיותי סקרנית, זה בדרך-כלל מאוד מטמטם כשיש כל-כך הרבה שאלות שמעלות אחת את השנייה בלי למצוא תשובה לאף אחת מהן. אני מניחה שבשביל זה יש דמיון...

תגובות, הערות והארות יתקבלו בברכה (:

שיהיה לכם סופ"ש מעולה 3>