אני מסתובבת ברחבי הבית בחוסר מעש, הולכת הלוך ושוב לאורך הסלון. מדי פעם מציצה מבעד לווילונות שמסתירים חלון גדול המשקיף לרחוב, רואה את שני הברנשים בבית ממול, נבהלת ובורחת. כבר פעמיים יוגוסלב, הגבוה והמאיים יותר מבין השניים, נכנס לבית בלי לדפוק, ויצא. סתם ככה.

לא פעם קרה שהלכתי לבד ברחוב ומכונית נסעה לאיטה בעקבותיי, קצת מחוץ לטווח ראייתי, וברגע שהסתובבתי להביט בנהג היא נעלמה במהירות במורד הרחוב.

  יוגוסלב היה פושע מורשע שהשתחרר מהכלא והוא, בחור ננס וקירח ואחד בשם ג'ארד שמעולם לא זכיתי לראות, אגב כולם פושעים בדיוק כמו הראשון, עבדו על בית חצי גמור בצד השני של הרחוב. בדיוק מולנו.

  הכל קורה בדיוק בשבועיים שאמא לא הייתה בבית ואני ואחותי הקטנה נשארנו לבד, דאגנו לעצמנו. את אבא לא רצינו להטריח בבקשה לבוא לקחת אותנו, כי רצינו להתנהג כמו גדולות. וגם כי אחותנו הקטנה חלתה בשפעת חריפה וכל חיידק קטן שהיה תוקף את המערכת החיסונית שלה היה מחמיר את מצבה אפילו יותר. אז נשארנו לבד בבית, אני ואחותי, "אמיצות".

  אני אוזרת כוח ושוב ניגשת לחלון, מסיטה את הוילון ומביטה מעבר לכביש אל החלקה עליה שלד בטון של בית לא מאוד גדול. בחצר שטופת השמש עומדים יוגוסלב והננס, ואני צריכה לסגור את עיניי ממש לכדי חריץ כדי לראות שהם מישירים מבט אליי. מסתכלים לי ישר בעיניים.

זהו, חשבתי נחרצות, אני מתקשרת למשטרה. הטלפון כבר היה ביד וכל שנשאר לעשות היה לחייג את המספר הקצר ולהמתין לפקידה שתענה מצידו השני של הקו.

"מוקד משטרה שלום", עונה לי קול נשי ועדין אך עם זאת מעט לחוץ.

  "כן, אה, קוראים לי תום, אני בת חמש-עשרה וחצי. אני בבית עכשיו רק עם אחותי הקטנה, ויש פה מישהו שעוקב אחריי." באנוכיות מוחלטת אני רצה לחדר האחורי, אבל לא טורחת לסגור את הדלת. אני מתחבאת מאחורי ארונית הספרים שכולה פסי דיקט, מקום מחבוא מחוכם למדי הייתי אומרת.

  "את בטוחה? את יודעת מי זה, מה השם?" שואלת אותי הפקידה.

  "כ-כן! אני חושבת שקוראים לו יוגוסלב, אמרו לי שהוא יצא מהכלא לפני כמה חודשים.. הוא מסתובב ברחוב שלנו כל הזמן-"

  "תום! האיש הזה שוב בא, אני עולה למעלה, תפתחי לו את הדלת!" אחותי קוראת מהסלון ואני שומעת את צעדיה הקלילים בעודה מטפסת במעלה המדרגות, ואני משתדלת בכל רוחי לשמור על קור רוח. גאד דאמיט, אם מישהו יפגע אני אדע בדיוק מה לעשות, מה אני דואגת?

  "תום, את איתי? אני צריכה שתגידי לי כל מה שאת יודעת."

"אה, כן, אני פה." אני כבר לא מצליחה להשתלט על הגלים שעוברים בי וקולי נשבר איפשהו באמצע, "אני יודעת ש..הו-הם שלישייה, יש עוד בחור ש-שקוראים לו ג'ארד, והבחור הקטן שמסתובב איתו-" ארבע דפיקות רמות כמהלומות פטיש נשמעות על הדלת הקדמית, "אני לא יודעת איך קוראים לו! הוא פה, הם פה! אני לא יודעת מה לעשות!" אני צועקת לה בטלפון. אני בכלל לא שמה לב לרטיבות שמכסה את פניי לפתע.

  "תם!" אחותי צועקת מלמעלה אחרי שנשמעות דפיקות נוספות, "תום, תפתחי לו!"

"אני קמה לפתוח לו," אני לוחשת למוקדנית ובשאיפה עמוקה מתרוממת על שתי רגליי. "אני באה, רק רגע!" אני זועמת לעבר הדלת כשנקישות חסרות סבלנות מאיימות להוריד לי את הדלת. הטלפון עוד עובד מאחורי גבי, ואני עוד מצליחה לשמוע את המוקדנית צועקת לי דרך הטלפון לא לפתוח, להישאר חבויה. אני לוקחת את המפתח בידיים רועדות ופותחת את כל המונעלים שעל הדלת אחד-אחד, לאט ובזהירות, ומגישה את שתי ידיי לידית. בו-בזמן אני שומעת שוב את רגליה של אחותי הקטנה במורד המדרגות ורואה אותה בזווית עיני מתמקמת על הספה מאחורי חומת כריות ושמיכות צמר.

  לפני שאני מספיקה לגעת בדלת היא נפתחת בחוזקה ומשאירה אותי מוכת הלם מאחוריה,

"תנתקי את הטלפון!" קול גס ונמוך מצווה עליי. אני יוצאת מאחורי הדלת ונעמדת מול המשקוף, כששתי ידיי אוחזות בטלפון במרחק של כשלושים סנטימטרים מגופי, "קדימה, תנתקי!" יוגוסלב צועק.

יוגוסלב הוא איש מלא ומאוד גבוה. פניו מכוסים זקן כהה וסבוך, על עיניו משקפיים וצמה שמגיעה עד לשכמות נחה על ערפו העבה כגזע. הוא נכנס, חולף על פניי כרוח סערה ומגלה מאחוריו איש קטן-קומה, כגובה אמצע ירכיי. אני משאירה את הדלת פתוחה אחריהם מתוך חוסר תשומת לב, לא מודעת לכך שזה יהווה שימוש בהמשך.

  אני מנתקת את הקו למוקדנית שהמשיכה לקרוא בשמי דרך הטלפון ופוסעת אחורה בצעדים זהירים עד שאני פוגשת בקיר שיתמוך בי.

  "מה אתם רוצים?" אני שואלת, נחרצת. בוגרת.

אבל הם לא עונים. פניו של האיש הקטן אדומים ומיוזעים, ולידו יוגוסלב מדיף ריח נורא.

"לא היית צריכה להתקשר למשטרה..." מייעץ לי יוגוסלב ומשלב את ידיו על בטנו התחתונה, "הייתי אומר שהסתדרנו לא רע עד עכשיו." יש לו מבטא רוסי כבד, אבל אני עובדת עם המון רוסים. זה כבר לא מפריע לי.

  "תן לי למחוץ אותה! מה אכפת לך ממנו? הם לא נמצא פה כל הזמן. אותנו היו תופסים, לא אותו!" הננס רוקע ברגליו ומכה עם מקל שחור שאחז בידו על רצפת הפרקט הבהירה, משאיר סימנים.

  "תירגע. הוא יגיע כל רגע. אתה רוצה להחליט מה לעשות בהן? לא, יפה. שב בשקט." יוגוסלב מורה לקטן מבלי להזיז אף שריר מלבד אלו שבפניו, והלז משתתק ונעמד דום לצידו. מהמתח אני מצליחה להבין שהם עשו משהו רע, ושאם הייתי ממשיכה את אותה שיחת טלפון עם מוקד המשטרה הדבר היה יכול להביא סוף לחיי.

  "..שמע, אדון, אני יודע בדיוק מה אני רוצה! וההסכם היה שזה יגיע על הבוקר. אתה יודע מה השעה עכשיו? שתים-עשרה! השעה שתים-עשרה בצהריים! שזה אומר שאתה מאחר לי בארבע שעות! אני אומר לך, אם זה לא מגיע עוד שעה מעכשיו –אפילו דקה יותר- אני שולח אנשים שיורידו לך את הראש!" בחור די גבוה, מושפל ראש, חסון –טוב, על מי אני עובדת? חתיך. הורס. – נכנס דרך הדלת הפתוחה ונעמד ביני לבין השניים האחרים שעמדו מולי, מעביר מבטו כבדרך אגב מצד לצד, נראה שעדיין שקוע בשיחה. לוקח לי זמן עד שאני שמה לב ומעכלת שהשיער שלו, הגולש עד כתפיו, צבוע בוורוד. עיניו מוסתרות מאחורי משקפי שמש כהים ועם זאת הוא מצליח איכשהו להיראות לי מוכר. מאוד מוכר.

  "אלוהים אדירים." אני לוחשת, בעיקר לעצמי, אחרי שנופל לי האסימון.

  "אני אתקשר יותר מאוחר," הוא אומר לבסוף ומקפל את המכשיר הסלולארי אל כיס מכנסיו, "מה לעזאזל הולך פה?" הוא משעין את כפות ידיו על מותניו ונעמד במקומו סוף-סוף כשרגליו מפושקות קימעא.

  "הן הרימו טלפון למשטרה." עונה הננס בפשטות, והשניים שעד עתה עמדו מולי עכשיו משנים את מקומם אל מאחוריי, לצד הספות. אחותי הקטנה שנמצאת ממש לידם מתחפרת מתחת למבצר שבנתה לה מכריות ושמיכות. ג'ארד, בתנועה מפתיעה, נעמד מיד מולי ומכניס ידו לכיס פנימי במעיל העור שלו, ואני –שכמובן מבינה בדיוק מה הוא מחפש- מבריחה אנחת בהלה, שבמהרה הופכת לקושי ממשי בנשימה. לפתע אני לא מצליחה להיזכר בטיפול בפגיעת חזה, או ראש. למעשה, אני לא זוכרת בכלל סכמת טיפול בנפגעי טראומה. הדבר היחיד שאני מצליחה לעשות זה להביט בעיניו הכחולות הצלולות של האיש העומד מולי ומכוון אליי אקדח.

  "את באמת, באמת לא היית צריכה לחייג למספר ההוא.." הוא אומר בעודו מניד בראשו באכזבה. "כולנו חשבנו שיכולים להתפתח פה יחסי שכנות מעולים, את יודעת – אתן מבקרות עם סלסלה של עוגיות מדי פעם, אנחנו באים לתקן את הכיור שנסתם. אבל כנראה שזה כבר לא בתכנית, אז-" הוא לוקח צעד אחד קרוב אליי, ועכשיו האקדח, שקנהו מופנה אל חזי, צמוד אליי. אני מרגישה דרך הבד את הקור של המתכת.

  "-זה מה שהולך לקרות- אתן.. תמותו." הוא משיב לעצמו בפשטות, ואחותי מייבבת מאחוריי, "תיהרגו, תירצחו. איך שלא תרצו לקרוא לזה. אנחנו ניעלם. הבעיה נפתרה, כולם מרוצים! חוץ משתיכן. אבל אמא בטח אמרה שלפעמים צריך להקריב בשביל הכלל. אז הנה ההקרבה שלכן, קבלו צל"ש, ועכשיו – סו לונג, ביצ'ס." הוא מוריד את הנצרה, ובניגוד למה שתמיד אומרים בסרטים – אני לא רואה הבזק של כל הרגעים הנפלאים בחיי חולף מול עיניי. למעשה, אני בקושי מצליחה להיזכר מה עשיתי כשקמתי בבוקר. אני עדיין שקועה בעיניו המהפנטות והדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו הוא איך אדם כל-כך גדול, לשעבר, נהיה מה שהוא היום.

  "ג'ארד.." אני לוחשת, מהססת, וידיי לאט-לאט מורמות למעלה בתנועה חפה מפשע.

הוא מהמהם, וראשו ניטה לצד כשהוא מישיר בי מבט לבסוף. "אני יכולה.. לחבק אותך?"

  בתחילה הוא נראה מעט המום, אבל אז מן חיוך-מונה-ליזה מותח את שפתיו והוא פורש יד אחת לצידו, מורמת, בעוד שהשנייה עדיין מצמידה אקדח לגופי. החיבוק הוא חטוף, אבל אני בכל זאת מצליחה לחזק בו את אחיזתי לכמה שניות ולטמון את ראשי בחזהו. הוא שולח יד ודוחף אותי ממנו, ידיי נשמטות כמו גם ראשי. אני לוקחת שני צעדים לאחור, שוב, עד שקרסולי פוגש בכסא הקש ואני נעצרת. אני מרימה את מבטי ומצפה בקור רוח לבאות.

  "יודע מה, יוגוסלב?" הוא פונה למגודל מבלי להביט בו, עיניו עדיין ממוקדות עליי, ואני עדיין שקועה בו. "למה שלא נפנק אותה במשהו קטן, אתה יודע, תענוג אחרון כזה." חיוך ערמומי נמתח הפעם מאוזן-לאוזן על פניו של ג'ראד ובביטחון מלא הוא מתקרב אליי שוב, קור קנה האקדח שוב מעביר בי צמרמורת והפעם הוא צמוד לשנינו, משני צדדיו. הוא עודו דרוך, מוכן לפלוט כדור היישר אל בין ריאותיי.

  ג'ראד רוכן לכיווני ולפתע אני מרגישה קטנה. מדי כמה שניות אני פולטת נשיפה רועשת ונשימתי עדיין אינה סדירה. פניו מתקרבים לפניי, לאט-לאט, עד שלבסוף בבת אחת הוא מצמיד את שפתיו לשלי ומחדיר את לשונו הארוכה ביניהן. אני מרגישה אותו, אבל קפואה כקרח. בהלם. באלם. אבל חום גופו מפשיר אותי, ואני מוצאת את עצמי משתפת איתו פעולה, נכנעת לו. והוא ממשיך לנשק אותי, ואני מתוך אינסטינקט מושיטה את ידי לפניו ואוחזת בערפו, מרגישה איך ידו החופשייה גולשת מכתפי למותניי ומקרבת אותי אליו. ואני מרגישה כל-כך טוב, כמו בחלום. האקדח כבר לא קיים.

  הוא מתנתק ממני מעט, נושק שוב לשפתיי, ולרגע אני יכולה להישבע שאני מרגישה את אחיזתו באקדח נחלשת. הוא שוב נושק לי.

  "אבל את יודעת," פניו צמודים לשלי ונשימותיו הולמות כתופים על שפתיי הפתוחות מעט. אני, כמו כפיר קטן, מחככת את אפי בו ומתקרבת, רוצה עוד. "שזה לא משנה כלום." הוא מתקרב אליי, מחזק בי את אחיזתו ומנשק אותי בכזה להט שמשכיח ממני הכל. גם את קול הירייה המהדהד בחדר, גם את זעקותיה של אחותי בעודה מנסה להגיע אליי אך נמנע ממנה לעשות זאת, גם את החמימות המפתיעה במקום בו קודם הקנה הקפוא היה. ואז הכל נעלם.

~

בחיים לא היה לי פרץ כתיבה כזה.

אני כנראה ממש ממש לא מוכנה לוותר על ההופעה הזאת...