זה מזכיר לי כל פעם מחדש כמה שאני לא טובה מספיק.
בכל פעם שאני מקבלת משהו, עושה משהו, נותנת משהו,
אחרי שלוש שנים היא תעשה בדיוק את אותו הדבר, אבל פי כמה וכמה יותר טוב ממני.
וכולם יסגדו לה.
ויברחו ממני.
איזה מזל שיש לי אחות כזאת מושלמת,
כי אני יכולה להסתכל על עצמי במראה ולמרר בבכי כשהיא עוברת מאחוריי, רזה ובלונדינית ואתלטית ו....היא.
אני מוצאת את עצמי לפעמים יושבת עם הגב אליה ומתפללת שתקום בבוקר שמנה ומכוערת.
או יותר גרוע... אני מוצאת את עצמי מייחלת לקום בבוקר בלעדיה. שהיא תיעלם.
היא מאלה שאנשים רק מחכים שתמצמץ לעברם, וכשהיא עושה את זה, היא יכולה לקבל כל מה שהיא רוצה.
יש לה אין-סוף חברים, המשפחה, מסתבר, אוהבת אותה הרבה יותר מאשר אותי. אפילו אחותנו הקטנה מגרשת אותי כשאני רוצה לנעול לה נעליים ורצה אליה.
זה פשוט משפיל.
אם היה לי קצת פחות שכל הייתי מאמינה לכל השטויות האלה ומאשימה את העובדה שאני האחות הגדולה ושהאחים הקטנים תמיד מקבלים יותר.
אבל מה לעשות שאני החכמה משתינו? אז אני יודעת לחשוב קצת יותר לעומק.
אם הייתי קצת יותר אמיצה סביר להניח גם שלא הייתי פה עכשיו בשביל לכתוב את זה.
נמאס לי לשבת בצד כל החיים ולראות אותה פורחת מאחורי חלון ראווה. נמאס לי לשמוע על כמה שהיא יותר טובה, יותר יפה, יותר מקובלת, יותר... יותר.
נמאס לי לעשות בשבילה דברים ואז לקבל יריקה בפרצוף.
הייתי אומרת שאני שונאת אותה, אבל מה זאת אשמתה?
ומצד שני, מה זאת אשמתי?
damn it Michael, how could you leave us alone?
what would the world do without you, our guardian angel?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
UniQue.
