הפצע הזה, החור, השחור הגדול באמצע החזה,

זה שנפתח ונפער מחדש בכל פעם שאני מתגעגעת למשהו שמעולם לא היה לי.

הוא כ'כ מכאיב, צורם. מעביר בי גלים של תקווה - כאילו שיום אחד אני אפסיק להתגעגע. כאילו שמה שחסר לי יום אחד יגיע כמו נס.

לא ביקשתי הרבה. רק שיאהבו אותי.

ונמאס לי, דאמיט, כל-כך נמאס לי לחכות.

נמאס לי שאומרים לי "זה עוד יגיע, יום יבוא ואת תתאהבי." בסדר. 'כן בטח,' נראית תשובה מתאימה למדי.

נגמרות לי המילים בכל פעם שאני חושבת על כמה שאני לבד. עם כל האהבה שמרעיפים עליי מסביב, זה לא אותו דבר. ואני לבד. יותר לבד מאי-פעם.

יש לי גודש מכאיב בגרון שמטפס כל יום מחדש, אני חוטפת סחרחורות ולפעמים גם קשה לי לנשום. ואין מי שיוציא אותי מזה.

אני מחכה למשהו שלא קיים. אני מחכה למישהו מהספרים, מהסרטים, מהאגדות.

כנראה בגלל זה אני לגמרי לבד.

אבל אני פשוט לא יכולה להפסיק לטפח תקוות שיום אחד הוא כן, הוא יגיע, אני אהיה מאושרת.

לא חשוב, אני מחליפה את הבקשה שלי. לא אכפת לי אם יאהבו אותי או לא. אני רק רוצה להפסיק לטפח תקוות.