אין לי מושג מה הייתי עושה בלי החברה השווייצרית הקטנה שלי. אין עליה.

אז זה שוב יום שבת, בודד, קר וגשום, ולכל הרוחות - אף אחד לא עונה לי.

ואם מישהו מועיל בטובו כבר לקום מהתחת השמן שלו ולענות לי זה מתפתח לוויכוח על דברים שאין לי כוח לדבר עליהם.

למה, אלוהים, למה כל האנשים שאני מכירה יבשים כל-כך?

למה אין לי חברים שיכולים לצחוק איתי ולהזרים איתי שיחה כמו בני אדם?

פאק, נראה לי שזה רק בגלל החור שאני גרה בו. אני כמעט בטוחה שאם הייתי גרה במקום עם קצת יותר אנשים אולי היה קצת יותר קל להתחבר לכאלה שמשלימים אותך.

מילא. עוד שלוש שנים ואני עפה ללונדון, זה בטח לא הרבה לסבול.

פוסט פריקה חסר תכלית לחלוטין. אני מניחה שאם מישהו יקרא את זה רצף המשפטים יהרס לו לגמרי באמצע.. XD

נו, יש לי קו מחשבות משובש, את זה כולם יודעים.

עד לדיכאון הבא-

                Tummmmi.