במשך החודש האחרון שבו לא החלפנו כמעט מילה, עד עכשיו, כמובן, ראיתי בראש את הרגע שנדבר שוב כרגע שיחזיר לי הרבה צבע לחיים השגרתיים שלי.

התגעגעתי, אני לא צריכה לומר, אבל אני כבר לא בטוחה שזה הדדי.

אין לי מושג מה עשו לך בחודש האחרון, אילו שטיפות מוח כאלו ואחרות עברת או מה השפיע עלייך, החברה הישנה והטובה שלי נעלמה. כאילו בלעה אותה האדמה, ממש. היא כבר לא קיימת בתוכך.

היית אחת מבין קבוצה מאוד-מאוד מצומצמת של אנשים שיכולתי לדבר איתם על הכל. היית אחד האנשים הכי קרובים אליי, בין אם ידעת ובין אם לא [אני מניחה שבטח עכשיו גילית..], למרות שלא ממש יצא לנו באמת להיפגש.

נעלמת לי יום אחד, מתישהו לפני חודש פחות או יותר, ולא שמעתי ממך מילה במשך שבועיים. דאגתי בטירוף, ואני לא היחידה. לא ענית להודעות, לתגובות, לאס.אמ.אסים. פנית למצוא לך חיים חדשים. טובים יותר, אולי?

אחרי שבועיים התחברת לרגע והודעת שאת נורא מצטערת ואת תחת לחץ נוראי ואת כולך שקועה בלימודים. בסדר, לימודים.

מה יכול להביס את בית-הספר כל-יכול? צריך להכין עבודות, להתכונן למבחנים, לשקוע בשיעורים.. אני מבינה.

ואז מה? כל יום מבחן? אין סיכוי. התחלתי לחשוב שפשוט אין לך כוח, למרות שידעתי שלא באמת יש לך אפשרות לדבר.

המשכתי לחשוב על היום שבו נדבר שוב, ועם כל מחשבה הוא רק המשיך להתרחק.

הכרזתי בלית ברירה על הקפאה של הסיפורים שלנו, והתחלתי לחשוב על סגירה למרות שידעתי שיהיו אלו שיתאכזבו.

היום התחברת. את כבר לא "ילדת מחשבים ומסנג'ר" וכל החרא הזה של האינטרנט. יש לך.. "תחביבים אחרים". אוקי, הגיוני.

לא רצית לדבר איתנו כי פחדת שנשכנע אותך לחזור לזה. אפשר לחשוב.. ממש סמים.

אני לא מזלזלת, חס וחלילה, שלא תביני לא נכון. אבל כמו שאמרתי לך, זה התירוץ הכי דפוק שאי-פעם שמעתי. [אגב, תירוץ זה לאו דווקא למשהו שלא קיים. תבדקי. ]

מהמשפט הראשון שלך הבנתי כמה השתנית וכמה שאני לא עומדת לחבב את מי שהפכת להיות. אבל אני לא מכירה אותך, אני לא יכולה לדעת. לא לפי מילה וחצי שהשחלת. או... שאני השחלתי?

לא טרחת לשאול לשלומי, לא טרחת לבדוק אם יש חדש. מהרגע שכל השיחה הפכה להיות "אני-אני-אני" הבנתי ששום דבר לא יהיה אותו הדבר.

אני רוצה לחזור למה שהיה קודם. לאותם ימים בהם הייתי הולכת עם אחותי להוציא דואר ולספר לה על זה שחברה שלך ענתה לי בתגובה ואמרה שהיא תדבר איתך ותמסור לך להתחבר. לרגעים שהייתי כולי תקווה שאתרגש כשנדבר שוב.

עכשיו אני סתם על סף בכי. ועל מה? על כלום. על מישהי שאני לא מכירה.

הייתה לי חברה טובה פעם. אני חושבת שעכשיו היא פשוט נעלמה.

אין לי מושג אם תקראי את זה, אין לי מושג את תטרחי אפילו לבדוק במייל. וגם אם כן, זה כנראה לא ממש יעניין אותך..

אין לי מושג אם משהו ממה שכתוב כאן נכון, אני עכשיו סתם פגועה.

את מוזמנת לדבר איתי על זה מתי שתרצי. אם יהיה לך זמן, כמובן. רק אל תבואי בגישה רעה, אני אומרת מה שעל הלב שלי.

זכותי, זה הבלוג שלי. אני לא בטוחה שאני רוצה שמישהו יקרא כאן בכלל.

טוב, הלכתי לראות קצת מיטשל דיוויס. הוא היחיד שיכול לגרום לי לצחוק בימים כאלה.

צ'וס. אהבתי. 3>