הזריחות האחרונות שלי

שוב מתחילה מחדש. שוב מהרהרת יותר מדי, או פחות מדי תלוי את מי שואלים.

חזרתי.

ואותה הרגשה מוכרת מחממת משהו בידיים ועמוק בתוך הבטן. אבל בכל זאת. ניכור, פחד, חוסר מנוחה, חשש, שגעון. רטט של אימה מאים להציף. לגרום לי לקום ולעזוב שוב. בלי להשאיר עקבות מאחור.

מי קורא את השורות הללו?

שיחת טלפון לא צפויה, רחוקה (גם בזמן וגם במקום), מחממת את הלב. חיוך מתגנב בלי הזמנה. צחוק. אני כל כך מתגעגעת. רוצה לשמור הכל בתוך כף היד. לא לשכוח אף פרט. להחזיק את כל האנשים שעזבו קרוב. לא לתת להם להתרחק, לפחות לא במחשבות שלי. איך עברו השנים כמעט כמו שניות? היו זמנים רחוקים, טובים. על מי אני עובדת? למה קשה לי להגיד את זה? היו זמנים מדהימים! נפלאים! מעוררים השראה. רגעים שמשמעותיים ומהותיים עבורי עד היום. משפיעים על כל מחשבה וכל זיכרון וכל החלטה ועל כל שניה נוספת שעוברת ושתמשיך לעבור. שניות כשנים. שנים כשניות. הכל התבלבל. התערבב.

תחזיקו חזק.

כל כך טוב להיזכר. כל כך טוב לשמוע את קולו מהקו השני ולדעת שהוא מחיך. ופתאום, לתפוס את עצמי חזק ולצבוט ולחשוב איך נתתי לשלוש שנים לעבור בלי לשמוע את הקול הזה? ומצד שני איך עברו כל כך מהר שלוש שנים כאלה מדהימות? ובכלל, איך עברו שלוש שנים?!

"איך גדלת?! אני לא מאמין!! ככה עברו שלוש שנים?!"

אני כל כך מתגעגעת. משהו בי נשאר ולא יחזור. לעולם.

לתת לו לעזוב. לתת לו להישאר שם. להרגיש שהיה מדהים והיה בלתי נשכח והיה..ולא להצטער על אף שניה. לתת לעצמי לחיך את החיוך המר הזה בכל זיכרון שעולה. ולדעת, שאין ברירה. ושמשהו בי, בו ובשנים האלה. לא ישוב אלי לעולם.

לנופף לשלום. לנתק בצער להיפרד מהצחוק הזה שלו, ומהמילים-כל מילה מכילה בתוכה עולם שלם וכוונה ורגש...ולדעת, שטוב כל כך שהכרתי אותו. וטוב כל כך שטוב לשנינו ושבמובן מסוים תמיד יהיה לנו זה את זה.

וטוב להמשיך הלאה.

"תתקשרי - באמת. מתי שאת רוצה. על כל דבר. באמת.

את יודעת, אין לי הרבה זמן וזה.. אני חוזר רק פעם בשלושה שבועות. אבל תתקשרי אני פה בשבילך תמיד. אני אנסה לעזור מבטיח! תהני, תזכירי לכולם. אנחנו נתראה בקרוב, ועד אז..פשוט תהיי עצמך. אל תיקחי את זה יותר מדי קשה. אל תילחצי. אל תפחדי...תהני-באמת שיש ממה.

זה סיפוק עצום. זה לוקח המון ודורש הכל אבל שווה הכל.

נדבר...נתראה..תתקשרי..." 

גם אתה.

אם אתה שם. עוצר לרגע, מתישב. נזכר בשיחה. בי. בנו. בשנה הנפלאה הזו. מחיך. אם גם לך כל כך קשה להיפרד ממה שכבר נגמר מזמן.

אם אתה מסוגל להבין בכלל כמה השפעת עלי. זכור אותי תמיד, איפשהוא בתוכך. אני אוהבת אותך. ואתכם. כל אחד ואחד מכם. [תודה שהתקשרתם ותודה על הכל.]  

חוסר מעש. חוסר אונים. בת צחוק דקיקה מרחפת באוויר. אירוניה כמעט טרגית אופפת הכל באפרוריות שערורייתית.

הדמעות כבר עומדות בגרון, מציפות את הנפש ומאימות לא לציית לשום הוראה שלי. הריח המתוק עומד באוויר. גם הוא בחוסר מעש. גם הוא, מתוק מדי. כל כך מתוק, עד שהוא אינו מסוגל להיות שיך כלל לחדר הנורא הזה. החדר הזה שלא משקף בי שום דבר חוץ מכל מה שאני לא.

נזכרתי ביום אחר. שליו, שגרתי. יום בעל גוון בהיר הרבה יותר. הוא נשען אז על הקיר לידי. מסביר ומתאר בהתלהבות הממכרת הזו שלו ובחיוך העדין שלו. עיניו בורקות, אפילו יותר מתמיד.

נזכרתי בו. לפתע, אינני יודעת אפילו למה. בו, שתמיד הצליח לגרום לכל דבר להראות לי כל כך פשוט ואפשרי. בו, עומד כך מתבונן בהתרגשות. מלווה את הדיבור השוטף בתנועות הידיים הקישוטיות, הארוכות.

הכינור על השולחן בפינת החדר. גם הוא מקשיב, מחכה בסבלנות לתווים העומדים להיוולד. גם הוא קצת מתרגש.

אחר כך הידיים. מהססות, מתרגשות. מתחננות להפיק משהו יפה באמת, מרגש. עדין. מתחננות לשקף את האושר שמציף אותי בלי להתכוון. גם הצלילים הללו, כמו החדר, שיקפו הכל מלבד מה שהיו אמורים. והכינור נותר נטוש על השולחן, לא מכוון.

ניסיתי להסיח מעט את דעתי. אני לא מצליחה אפילו לחשוב. רודפות אותי מילים ואותיות והבזקי שיחות. הכל כמו תסריט מוכן. אך עוד לא ברור על ידי מי נכתבו או לשם איזו מטרה.

יוצאת ונכנסת אל החדר שוב ושוב. מנסה לברוח מהדאגות ומן מהחשבות הטורדניות הללו שנחושות בדעתן לא לעזוב. אני חוזרת. מוצאת את עצמי הולכת במסלולים מעגליים בין ארבע הקירות הלבנים. שוב ושוב עולים החששות. איך אפשר להמשיל כך בכלל? היא נמצאת כאן גם כשהיא אינה. היא נגעה בהכל. כל ספר, כל בגד מקופל בארון או זרוק על המיטה. כל דף, כל תמונה. היא חלק מזה ותהיה לעד. ואני, לא רוצה להיפרד בטרם עת. אני רוצה להפסיק לחפש סיבות לדחות את האושר. להפסיק לחפש תירוצים לא להיות מי שאני רוצה. אני רוצה לחיות. להיות מסוגלת להאמין. בעולם ובעצמי. וכן, כבר הבנתי שלא אוכל לעשות הכל. לא אוכל להציל את העולם. והרי בקושי את עצמי אני מסוגלת לגאול מכאב, שכבר לא בטוח אם קיים או לא. ומתי בעצם חשבתי שכן אוכל לעשות זאת?

ובאמת. אם כבר חושבים על פרידות (והרי אי אפשר להפסיק) מדוע אני תמיד מרגישה צורך עז להיפרד מהכל? זה כבר הפך להרגל מגונה אצלי. וכבר כל כך כואב להסתכל בכל אחד ובכל דבר ולהריץ בראש את המחשבה המצמררת שזו הפעם האחרונה שאראה, שאחווה. וכבר כל כך כואב להיגמל... למה יש בי פחד כזה לאבד הכל?

אני מתקרבת אל המיטה וכל כך כואב פתאום שמתחשק רק לעצום עיניים ולהתפתל עד שהכל יעבור. לחבק את הרגליים. לצרוח. לא להרגיש כלום. וכל כך קר פתאום, רעד בלתי נתפס.

אני מושיטה יד. מסיטה את הוילון הפרחוני (אני לא אוהבת את הוילון הפרחוני המזויף הזה..) ונוכחת לגלות. החלון סגור. עכשיו הקור הוא בתוכי.  

"בשעה שש לשעון האביב

לואיס ילדת חלום

יד ביד עם אהובה

את הרחוב תחצה

ותדמה

הכל היא תדמה לשמש...

ובפינת רחוב ראשית של עיר

בקיוסק קטן תשתה

ותדמה, לכוס שמש...

אבל אם תרחיק בתים מספר

אראה ללואיס ילדת חלום

את ארץ הצל,

את ארץ הצל בשעת ההתבהרות."

ומשהו עמוק בפנים מתחנן להיות גם אני ילדת חלום כזו. לחצות את האפור של תל אביב. להיות חופשיה. לא לקפוא בכל פעם. לדמות הכל לשמש. לא לוותר על אף חלום. לחיות את החיים כפי שאני רוצה, ויכולה ויודעת. כפי שצריך.

אני לא מרגישה טוב. ואני רק רוצה לחזור כבר לעצמי.