הזריחות האחרונות שלי

אני ממש באוירה של כתיבת פוסט ארוך ומסכם על השנה המופלאה, המשמעותית, ההפכפכית והבלתי ניתנת לעיכול הזאת שעברה עלי ומסתימת ממש עוד מעט. אבל...יש לי המון שיעורים למחר+מבחן באנגלית אז אני לא אוכל לעשות את זה...=[

האמת שהתוכניות שלי עברו תהפוכות רבות בהתחשב בזה שהתחלתי לתכנן אותן אתמול בערב. בהתחלה חשבתי לצאת איתו. הוא לא יכול =[. אחר כך חשבתי שניפגש כולנו בבית של החברה הכי טובה שלי אבל היא לא יכלה בסוף לארגן מפגש. חשבתי שנלך לקניון או לעיר או סתם להיפגש רק עם החברות הכי קרובות לשיחת נפש.. אבל כשעצרתי רגע לנשום ולהסתכל על המצב מנקודת מבט קצת שונה הבנתי שאין טעם לבזבז אנרגיה בנסיונות להעסיק את עצמי דווקא ביום הזה שנחשב כל כך סמלי. בגלל כמה סיבות

א-אנחנו תמיד יוצאים לאותם מקומות בשל מחסור במקומות בילוי קרובים וזולים.

ב-כמו שכבר אמרתי יש לי המון שיעורים ומבחן מחר. זה נראה לי נורא מבאס לא לצאת אבל זה נראה מבאס יותר להתחיל את 2007 עם ייסורי מצפון, נזיפות מהמורה ונכשל באנגלית, או לחילופין להספיק גם לצאת וגם ללמוד אבל לישון שעתיים ולהתחיל את השנה עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים וסחרחורת. =\

חוץ מזה מהדורת החדשות נפתחה היום בהודעה על עונשים חמורים שינתנו לתלמידים שלא יבואו מחר. אני רואה בזה יותר מרמז דק. =]

ג-אני עסוקה כל הזמן במשך כל השנה אז אולי כדאי לעשות דווקא היום משהו שונה, לנוח. באמת.. אני חושבת עכשיו שדווקא היום מכל הימים בשנה אני אהנה להיות קצת עם עצמי, לחשוב ברצינות על כל מה שעברתי ועל מה שאני רוצה לעבור ולהתמקד בו יותר השנה, ולסדר לעצמי קצת את המחשבות עם עצמי-לבד. חוץ מזה בסך הכל אני צריכה לחיות עם עצמי באופן תמידי אז הגיע הזמן שאני אדע להסתדר עם עצמי =}.

אז זהו דווקא נעים לי ככה להיות בבית. לא לפחד לפגוע במישהו, לומר משהו לא נכון פשוט לחשוב בשקט.

 ושוב חבל שאני לא יכולה לכתוב פוסט ארוך אבל אני לא מוותרת והוא יבוא... פשוט בכמה ימים של איחור, ויכתב בנקודת מבט לאחור [כן.. רטרוספקטיבה אם תרצו] ממש בתוך 2007.

אז מה נשאר לי עוד לומר?

שנה טובה לכולם.

תשמרו על עצמכם ותעריכו את הדברים החשובים באמת בחיים שלכם.

אוהבת.

נ.ב- שמישהו יסביר לי למה אפילו כשאני מנסה לכתוב פוסט קצר הוא יוצא ארוך יחסית? =}

איך זה קורא לי שוב?!

איך באירוניה מוחלטת אני מוצאת את עצמי כמעט באותה נקודה בה הייתי לפני שנה.. בדיוק באותו מצב... לא מכל הטעויות לומדים. מסתבר =\.

טייק 1-"ההתנסות" הראשונה שלי עם הבן של המורה...

הכל התחיל בכיתה ח', לפני שנתיים. מורה חדשה- ולא סתם-למקצוע האהוב עלי ביותר. זאת היתה טרואמה רצינית בהתחלה. מאוחר יותר היא היתה והתגלתה כמורה פשוט מעולה, אחת המורות הכי טובות שהיו לי. אהבתי אותה מאוד והיה בינה לביני ולבין שאר התלמידים יחס מאוד אישי (כי היא היתה המורה במגמה-כיתה קטנה).אבל לא יכולתי לנחש אז כמה ההגעה שלה לבית הספר באמת תשפיע לי על החיים...

שנה אחר כך, היום הראשון של ט'. כולם כבר מכירים מצוין את המורה, את השגעונות שלה ואת היתרונות. והיא החליטה ש.. הגיע הזמן שנכיר גם את הבן שלה. כן, יש לה בן בגיל שלנו (שלמד עד אותה שנה בעיר אחרת) והיא החליטה להעביר אותו לכיתה שלנו. [מוזר שבכלל אישרו לה ללמד אותו].

למראית עין הוא היה כמעט מושלם והותיר רושם טוב מאוד על כולם. מה צריך יותר מזה? הוא היה מצחיק, ספורטאי, גבוה, חתיך מאוד ו..הבן של המורה הכי טובה. אבל עלי הרושם היה גדול במיוחד. אהבתי אותו מהרגעים הראשונים שלנו ביחד. כמובן שלא התאהבתי בו מהרגע הראשון שהוא נכנס בדלת הכיתה, אבל התקרבנו מהר מאוד. מאוד.

כמו בכל סיפור אופטימי ורומנטי לילדים הפכנו מהר מאוד לזוג. זה התחיל מהר מאוד [וככה גם נגמר]. דיברנו המון, צחקנו, והתחבקנו. אפילו העירו לנו בשעורים לא להחזיק ידיים ולהתרכז בשיעור. אחר כך באה גם הנשיקה הראשונה [של שנינו]. ואז מהר מאוד, הוא כבר היה חיב לספר את זה לאמא שלו =} שבכל מקרה היתה שמה לב מהר מאוד. חוץ מזה הוא רצה למרות היסוסי הרבים לקחת אותי לראות את הבית שלו. זה היה מביך מאוד. הוא סיפר שהיא שמחה [נו...אני תלמידה טובה] ובסוף יצא שלא רק באתי אליו מיד אחרי השיעור איתה -היא הסיעה אותנו. אני לא אשכח את הנסיעה הזו לעולם. כולנו שתקנו ברובה חוץ משיחת טלפון שאמא שלו עשתה באמצע. והוא רק הסמיק והחזיק לי את היד חזק חזק שאני לא אתחרט ואברח.  

הכל היה נפלא. הכי קרוב למושלם שיכול להיות עם מישהו. ואז היא נפטרה. המחנכת הנפלאה שלי מהיסודי. המורה שאני רואה אותו כיום כאחראית וכאדם שהשפיע יותר מכולם על האופי שלי ועל מי שאני היום. המורה שלי מלאת החיים והמרץ- נפתרה. מסרטן. הודיעו לנו את זה ככה סתם-באמצע השיעור. הייתי בהלם. התחלתי לרעוד והכל הסתחרר ונעשה כבד. אחרי שהתגברתי על התדהמה התחלתי לבכות. בהתחלה בשקט לעצמי. אחר כך יותר ויותר. לא ראיתי כלום.

הוא ישב לידי-לא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא ניסה להחזיק לי את היד אבל לקחתי אותה. לא רציתי לגעת בו. הרגשתי מלוכלכת. והיה לי חנק, תחושת גועל בגרון. הסתכלתי עליו וראיתי את המצוקה שלו. את חוסר האונים. הוא רק רצה שאני אפסיק לבכות, שהכל יחזור להיות אותו דבר שנתנשק ונצחק, ונדבר. מבחינתי שום דבר כבר לא היה אותו דבר. כל הילדות שלי נשברה באותו רגע שהמורה אמרה את השורה הזו בכיתה.

"טלי.. את בסדר? צאי לשתוף פנים!" אמרה המורה בכיתה. גם היא בחוסר אונים מוחלט. אף אחד בכיתה לא הבין איך הייתי קשורה אליה בקשר עמוק כזה. גם לא הילדים שלמדו איתה.

הוא קם אבל אמרתי לו להישאר. יצאתי ומיד אחרי רצה החברה שלי, שישבה מאחורי.

"יהיה טוב הוא אמר לי בהפסקה.. את תראי. תפסיקי לבכות!" אני יודעת שהוא רק ניסה לנחם אותי אבל כל מה שהוא אמר פשוט הרגיז אותי. שנאתי שהוא ניסה לגרום לי להפסיק לבכות, לחשוב עליה- להיזכר. העצב הזה היה משהו שפשוט לא הייתי מוכנה נפשית להתחלק בו איתו. הוא נשאר בחוץ. לא מבין אפילו את קצה התסכול והשנאה שחשתי באותו רגע כלפי כולם. כלפי הכל. וגם כלפיו.

אני לא חושבת שמישהו מאיתנו אשם [לפחות לא עד הקטע הזה שסיפרתי לכם עליו]. לא יכולתי להסביר לאף אחד את מה שהרגשתי. בוודאי שלו לא. הוא נראה לי לפתע זר, הוא לא למד איתה. לא הכרתי אותו. לא ידעתי מה לעשות. רציתי רק לבכות ולהיזכר בה. להיזכר בכמה שיותר פרטים. פשוט פחדתי לשכוח אותה. מהר מאוד גם הוא כעס. שאני מסתירה ממנו. שאני לא אוהבת אותו.שהוא לא מבין אותי, למרות שהוא מנסה. ויחד עם אלו באה גם הבגידה. זו לא היתה בגידה ממשית וחותכת [לפחות לא ידוע לי שהיתה כזו] אבל ברור היה לי שהוא לא אהב אותי. שאהב אותה,  כי התיחסה אליו שונה. זה היה מעין הסכם לא חתום בניהם, במבטים בשפת הגוף. לכולם היה ברור שהיא תוכנית ב'. אם ניפרד.. או כשניפרד כיוון שזה היה רק ענין של זמן הם יהיו ביחד. אני לא חושבת שהם התנשקו אבל אני יודעת שהוא אמר לה שהוא אוהב אותה.

הרגשתי נבגדת. כעסתי על כל העולם. עד עכשיו לא ברור לי איך הוא יכול להיות כזה אכזרי. הוא התקשר אלי- שנינו ידענו את המטרה. "למה את מרוחקת כל כך?"."לא יודעת" אמרתי. "את רוצה שניפרד?"."לא יודעת...כן". וניתקנו. 

ביום למחרת הוא והיא הלכו יד ביד.

לא דיברנו כמעט שלושה חודשים. הוא ניסה להתנצל, לפצות אותי על הקשר שנכשל. שהיה חיב להתרחש דווקא בזמן הלא נכון. אחר כך דיברנו בהדרגה והשלמנו. לפעמים כשאני רואה אותו עם אחת החברות שלו [הוא מחליף הרבה כפי שבטח הבנתם] אני מרגישה תחושת פספוס. אבל אני מבינה עכשיו את האופי שלו. עכשיו, אני מכירה אותו באמת. השלמתי עם זה. עם האהבה שלי אליו שדעכה מהר כמו שהוצתה. עם תחושת הכשלון והאכזבה. וכמובן, הרגעים הקשים ביותר עבורי היו בשיעורים של אמא שלו.

ועכשיו? איך שוב אני מוצאת את עצמי באותו מצב? או ליתר דיוק וריאציה של המצב, עם שינויים קטנים. קודם כל אנחנו לא באותה כיתה. ועל אמא שלו בניגוד אליו אני ממש לא יכולה להגיד שהיא בנאדם טוב וגם לא שהיא מלמדת את אחד המקצועות האהובים עלי כמו במקרה הראשון... אני רואה אותה הולכת בחצר בהפסקות. תמיד עם אותה הבעה קרה. היא כל כך רעה.. אז איך יש לה בן כזה עדין, חכם ורגיש??

שוב.. לשמחתי הרבה הוא הציע לי לצאת. חבל שלרוב סיפורי האהבה האלה אין סוף שמח בצורה מוחלטת. [לפחות לסיפורי האהבה שלי...].

אמא שלו ניגשה אלי היום בשיא הרשעות:

"את יוצאת עם נמרוד????" (שם בדוי =])

עניתי שכן, מסמיקה.

"אני מקווה שאת ילדה טובה ולא יוצאת עם הרבה בנים.  את לא תשחקי איתו את שומעת! אני פשוט הייתי חייבת לדעת. עד עכשיו הכרתי את כ-ל הבנות שהבן שלי יצא איתן"

עם כמה בנות הוא יצא? ={ התחלתי לחשוש...

"אה.. ותלמדי למבחן ביום ראשון!"

הממ...מה עוד אומר? החיים שלי כנראה מאוד פשוטים אבל אני תמיד מצליחה לסבך אותם!

טוב...נראה לי שאני הולכת להתכונן למבחן.. =]

מה תגידו? יוצא לי שאני מעדכנת כל יום! טוב נו זה יעבור לי...וסליחה גם על הפוסט הארוך...נו טוב ממילא אף אחד לא קורא פה לא? =]

אוהבת [גם אם יש לכם אמא מורה...]

טלי 

הוא נולד בחנוכה אבל רק עכשיו החליטו סופית על השם.. בהתחלה הוא היה ליאור. אחר כך נועם. עכשיו זה סופי. יונתן אני חוזרת וממלמלת. יונתן- איזה שם יפה.

כל כך מוזר, לחשוב שיש לי עוד קרוב משפחה. ככה פתאום- עוד מישהו עם אותה הסטוריה, אותה משפחה ומידע גנטי דומה =]. לדמיין שיש עכשיו עוד מישהו בעולם שדומה לי כל כך, שכל כך הרבה משתוף בינינו. עוד לא ראיתי אותו,  אבל בן דוד שלי (אח שלו) מספר לי כל הזמן כמה הוא חמוד.

תמונות עוד אין לצערי אבל יהיה בקרוב.

שיר קטן שקשור לשם (ולא! זה לא יונתן שפירא.. למרות שיש לי אובסיסיה בלתי מובנת גם לשיר הזה =] )

 

יונתן \רחל

היום היה יום מלא בקיצוניות במצב הרוח.

התחיל רע- מאוד רע. רציתי לבכות ומרוב חנק ועצב לא יכולתי. הייתי עצובה, כעסתי אבל יותר מכל הרגשתי מושפלת. לא רצויה על ידי מי שאמורה להיות האדם שאוהב אותי יותר מכל אדם בעולם. הרגשתי שהיא רוצה שיהיה לי רע. שיהיה לי קר. שאני ארגיש לא נאהבת. היא הצליחה.

 היא מכירה אותי יותר טוב מכולם ויודעת בדיוק איך לפגוע ואיפה כדי שזה יכאב כמה שיותר.

אני כל כך שונאת אותה עכשיו. שונאת להיות כל כך רגישה חלשה וחסרת אונים לידה. להיות קטנה, לתת לה לרמוס אותי. שונאת שהיא כל כך משמעותית עבורי, יותר משאני יודעת אפילו. שונאת את העובדה שאני כל כך דומה לה. שונאת לאהוב אותה.

אחר כך מבחן במתמטיקה. למרות שלפני המבחן לא נלחצתי כמו בדרך כלל (אני תמיד נלחצת אבל ממתמטיקה פי 3) הלך על הפנים.

סוף סוף הצלחתי לבכות.

בהתחלה אף אחד לא שם לב. ישבתי בצד רועדת ובכיתי כל כך הרבה. מיד היא הגיעה ואיך שראיתי אותה הכל הסתדר. החברה הנפלאה שלי רצה אלי, וכל כך שימח אותי פשוט לראות אותה. אני אוהבת אותה. לא הניחומים על כך שהציונים לא חשובים, שדי.. תכף נגמר העומס ואין עוד מבחנים ואפילו לא הוופלים כי "אי אפשר להגיד לא לוופלים" הם שגרמו לי לחייך. העובדה שבאמת אכפת לה, שבכל מצב היא תהיה שם בשבילי. שאני תמיד אוכל לקטר, לבכות לה על הכתף, לרכל וללכלך על מישהו והיא עדין תהיה שם בכל מצב. ואני אהיה שם בשבילה תמיד. זה כבר לא נמנע, זה בלתי הפיך. אנחנו קשורות זו בזו בכל מה שנעשה. וגם אם כל אחת תלך בדרך אחרת נהיה קשורות תמיד. קיטש אני יודעת אבל כל כך טוב ונכון.

אחר כך כולם הבינו. לא הייתי צריכה לומר כלום וכולם חיבקו אותי חזק. אני מרגישה אותם, אני אוהבת אותם. הם חלק כל כך חשוב מהחיים שלי -הם מחזיקים אותי יציבה. אני יודעת שבדרך כלל חברויות לא מחזיקות הרבה זמן והן לא עמוקות כל כך. קשרים בגיל 15 יכולים להיות כל כך שטחיים. ברור שגם לי יש את האנשים האלה שאני מכירה רק שטחית, שמדי פעם רואים במסדרון אומרים "הי..בי" ולפעמים אפילו זורקים או מקבלים מחמאות קטנות. אבל החברים שלי-החברים האמיתיים שלי הם הדבר הטוב ביותר שיש לי. כמו שכבר אמרתי אני מודה להם על הכל. אני מרגישה שיכת בזכותם- הצלחתי למצוא את המקום שלי , את מה שאני אוהבת ואנשים אמיתיים, מיוחדים,כנים ותומכים.

עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב.. קצת מעופפת בגלל הרבה דברים ובגלל כל הדברים הקיצוניים שעברו עלי היום. 

אבל יהיה טוב. =]

טלי