הזריחות האחרונות שלי

אני כל כך שמחה להיות חלק מזה. זה מרגיש כל כך נכון, כל כך אמיתי, כל כך מובן.

אז זהו, זו היתה ההשתלמות הראשונה. טיול צוות ראשון בשבילי. פעם ראשונה שמטיילים כבוגרים, בוגרים באמת (אבל בלי חניכים) וכקבוצה. עד כמה שאני אוהבת את החוג שלי של י"א ומעריכה אותו, זה לא אותו דבר ולעולם לא יהיה. בחוג שלי, הכל תמיד בכל זאת מרגיש כאילו אנחנו עדיין חניכים. ובעצם זה מה שאנחנו- בכל זאת, יש לנו צמד מדריכים, וכשאנחנו ביחד רמת העצלנות וחוסר המוטיבציה יכול לפעמים להזכיר לי את כיתה ח' (לפעמים אפילו את החניכים שלי בה').

זה היה כל כך טוב. להיות חלק ממשהו. להרגיש שמכירים אותך, ושאתה מכיר כל כך הרבה אנשים טובים פתאום, מכל הארץ.

אני זוכרת שדיברתי על זה בקורס מדצ"ים כשהייתי חולה, עם אחד שעשה בדיוק קורס ש.שינים. זו היתה אחת השיחות היותר מוזרות- אני על השפה של הקומונה קודחת והוזה, הוא עם עקיצת דבורה ברגל (?) נותן לי אקמול כדי להוריד את החום. אחרי דקה של היכרות אנחנו מדברים כאילו אנחנו מכירים שנים, ואני יודעת עליו כל כך הרבה דברים אישיים עכשיו מה שמוזר בהתחשב בעובדה, שאין לי מושג איך הוא נראה (רוב הזמן העיניים שלי היו עצומות). אבל אני מקווה לפגוש אותו בהשתלמות חנוכה בחמישי-אמרו לי שהוא יהיה :)

אני מקווה לא לשכוח לעולם את הרגע הזה, אוכלים ארוחת ערב מאולתרת, מנגנים, שרים, צוחקים.

היה לי כ"כ טוב.

עפה למקהלה של גרוניך...

יום נעים לכם. 

יש בערך שבוע שבועיים בחודש שאמא שלי מפסיקה לדבר איתי. פשוט ככה.

אני כבר יודעת לזהות את זה בלי להוציא מילה. רואים את הכעס בהבעת הפנים האטומה שלה, הבעה סתומה ממש. רואים לה את הנקמה בעיניים. את הרצון להוכיח שהיא הכי טובה. שמותר לה להשקיע בעצמה. כן, להשקיע בעצמה, זה מה שהיא מרגישה שהיא חייבת לעשות באותם שבועות. אבל תמיד נדמה לי שהיא עושה את זה רק כדי להרגיש שהיא יכולה, ולא באמת כדי להשקיע בעצמה.

אחוזת טירוף היא מתלבשת יפה. נכנסת למכונית בלי לומר מילה. חוזרת עמוסת שקיות נעליים.

ערימות של נעלי עקב שחורות, זהות זו לזו בדיוק. אבל אי אפשר לשאול. אסור להוציא הגה.

פעם אחת היא נסעה. אף אחד לא ידע לאן. כנראה, שאף אחד גם לא יותר מדי התענין או ניסה למנוע בעדה. היא פשוט נסעה לכמה ימים, בלי לומר לאן או למה או מתי תחזור. אבל ברגע שכן חזרה, הכל כאילו התפוגג, נשכח. הקול המתקתק והכל כך מזויף שלה בעיני, שמופיע בדרך כלל כשיש אורחים ולא כשהיא מדברת איתי, מופיע, כאילו זה מובן מאילו שאסלח. וזה מובן מאילו שהיא בסדר, שמותר לה.

בילדותי היא תמיד נהגה להזכיר לי שמה שמותר לאל לא תמיד מותר לשור.

אז היא האל. ואני השור. ונמאס לי מהרצועות שלה שחונקות, ומהשוט שלה ששורף וכואב, ושורף בגרון מבושה. ונמאס לי מהצעקות, ומהיחס הזה - כאילו עשיתי משהו רע, כאילו לא מגיע לי להיות נאהבת, בטח שלא על ידה. נמאס לי מהאדישות שסובבת כל מרצפת וכל קיר בבית הזה. שלאף אחד לא אכפת איך היא מתנהגת כלפי, ולאף אחד לא ישנה אם אבכה כל יום בחוסר אונים אל תוך הכרית. לא, אם זה לא שם, אם זה מאחורי דלת סגורה, אם אני לא אומר להם במפורש "יש לי הבזקים מגיל 4 שלכם מרביצים לי" אז זה לא קיים.

ויודעים מה? אמרתי לה פעם אחת. ספרתי לה על הבכי שלא עוזב. בגללה.

היא אמרה שאני שקרנית כמו שהיא תמיד חשדה. שאני ממציאה הכל, ומנפחת וסתם מרחמת על עצמי.

היא חוזרת הביתה. אני יורדת למטה בהיסוס. שומעת כל צעד במדרגות. מקווה שלפחות את זה היא שומעת.

פותחת את הדלת, מביטה בה יוצאת מן המכונית, מחזיקה בשקיות מהמכולת. אני באה לעזור. "שלום" סוף סוף חומק מבין שפתותי. היא לא עונה. מתקדמת כמה צעדים ומלטפת את החתול שלי בכל הגוף. מדברת איתו, שואלת אותו מה שלומו. אני מתבוננת בה מתרחקת נכנסת למטבח. אני לא יכולה לזוז. קפואה במקום אני מרגישה את המחנק, את הבושה, את הכאב. כמו אלף סתירות שמכות חזק בלחיים. ככה זה לדעת שאמא שלך לא אוהבת אותך.