הזריחות האחרונות שלי

אני כל כך אוהבת כשהכביש רטוב.

לנסוע. להביט קדימה. להסתכל בשלווה על המגבים השחורים הזריזים ועל העיגולים שהם יוצרים על השימשה. נעים להם בקצב אחיד.

אני כל כך אוהבת כשכביש רטוב. להישען אחורה, לשקוע במחשבות, תקוות וזכרונות.

הרדיו מנגן שירים שאפשר לשמוע רק כשהכביש רטוב והכל הופך איטי.

אני כל כך אוהבת את התחושה החמימה שיש בי כשאני נוסעת באוטו [של אבא] כשבחוץ קר והכביש רטוב. טיפות גדולות עגולות ושקופות חובטות בחלון בזו אחר זו. מכות בעוצמה. מתחרות זו בזו...

אני כל כך אוהבת את השתקפות המכוניות על הכביש. את הדמויות המטושטשות שלהן, שנמרחות כל פעם מחדש כאשר נוסעים על הכביש והשלוליות מתיזות לכל הכיוונים. אולי בעצם, אלו לא השתקפויות של ממש - רק עיגולים וקרני אור בצבעים שונים, כאלו שאם הייתי רואה רק אותם לעולם לא הייתי מצליחה לנחש שזו מכונית. ואולי בעצם, בגלל זה אני כל כך אוהבת אותן ומרותקת כשהן מופיעות. 

אני מביטה אל השמיים. הם כל כך אפורים. ופתאום קשה לי להיזכר בפעם האחרונה כשראיתי שמיים כל כך אפורים.

אני נתקלת בצבע הזה הרבה לאחרונה ונדמה שהכל אפור. השמיים, השלוליות, הכביש, המכוניות, האנשים, הציפורים... אפילו העיניים החומות שלו [שאני כל כך אוהבת...] אפורות לרגע. 

פתאום כבר לא עצוב, למרות שאפור וקר ורטוב. אולי בעצם בגלל שאפור וקר ורטוב...

הכל שלו, רגוע ומזמין. אני אוהבת הכל אותו הרגע. מנסה לנצור כל פרט ומקווה שנמשיך לנסוע כך לעד ולעולם לא נגיע.

עכשיו, כשאף אחד [חוץ מאבא] לא רואה, אני קצת יותר פתוחה. עכשיו, אני יודעת שהרגשות שלי אמיתיים. שאני אמיתית. שלמרות הכל, טוב לי.

אני לא אשמה. אני יודעת שלא. אני לא אחראית עליה.

אני לא אמא שלה. ומעכשיו אפסיק להיות. 

היא לא שולטת בחיים שלה. היא אבודה. השתגעה לגמרי.

היא מנסה לשלוט בי, היא מנסה לפצות את כולם בדברים חומריים. כי רק היא יודעת שהיא לא מספיק תומכת, לא מספיק אוהבת לא מספיק שם בשבילי. לא מספיק כלום. למרות זאת היא מנסה להרגיש שהיא כן. שהיא הרבה מכל אלו. הרבה יותר מכל אחד. זו הדרך היחידה שלה להוכיח לעצמה שהיא טובה-אני. אבל רק היא יודעת שזה לא נכון. היא ואני.

ומה אני אשמה אחרי הכל? מה עשיתי רע?

למה היא לא יכולה לתת לעצמה לאהוב אותי...?

למי אני כבר יכולה לומר, לספר? מי יאמין לי? מי מכיר אותה. באמת. מכיר אותה כמו שאני. ומי באמת מכיר אותי?

"נכות רגשית..."

  אני כועסת עליכן.

כי לא רק לכן מותר להתעלם ולשכוח ממני.

לא רק לכן מותר לכעוס עלי.

 כל רגע שעובר מלווה בעוד מחשבה, בעוד בקשה-משאלה פנימית.

נמאס לי להדחיק, להיות אדישה לעצמי, לחשוב שאני משהו שאני לא, להפנות את כל הרגשות אל מישהו אחר ולא להבין למה זה לא זה.

אני לא יודעת מה לעשות. אבל לפחות, סוף סוף אני יודעת מה אני מרגישה.

אני יכולה לקום לרוץ ולצעוק את זה בשיא העצמה. אני מסוגלת עכשיו לקפוץ ולצרוח ולבכות ולצחוק עד כאב בטן. כל כך אני אוהבת אותו.

אבל משום מה אני לא עושה את כל אלו-רק כותבת את זה פה בפשטות כזאת שלא תתואר ביחס למה שאני מרגישה עכשיו..

כי חוץ מלקוות אני חסרת אונים.

אין לי דבר לעשות נגד המתרחש. אני בובת חוטים. נשלטת. מפוחדת.

קדימה. תאמרו שאני חלשה. שאני צריכה למרוד, להגיד את דעתי ולא לשתוק. תאמרו שזו גם קצת אשמתי ושאולי כל המצב הזה הגיע למה שהוא עכשיו בגללי. בגלל שלא עצרתי אותו או פניתי לעזרה כשעוד היה אפשר. ואם עדיין אפשר?

זה משנה בכלל? ישתנה משהו באמת- אם יהיה טוב?

ברור שדברים רבים ישתנו-לא יהיה פחד או בכי. לא ישמעו אותם צעדים נוראיים ונוקשים מטפסים במדרגות. אולי לאט לאט, גם יעלמו הסיוטים וחלומות אחרים יחליפו אותם. ואולי, אולי-אם יהיה טוב באמת, יתנו לי להרגיש נתמכת, אהובה וחזקה מספיק כדי לנסות ולהגשים את החלומות הללו.

אבל כלום בעצם לא ישתנה. לא עכשיו. מתחת לפני השטח הכל יוותר כשהיה. אני אמשיך לשתוק. לנסות לשווא להיות אדישה. אמשיך לפחד. ובעיקר, אמשיך לחשוב שאני לא אהובה... לא יכולה... לא טובה... רק מפני שכך הם אמרו לי ועדיין אומרים.

וכל אותם דברים נוראיים שהם אמרו והטיחו בי, ימשיכו להתגשם לנגד עיני. 

טוב שלפחות יש לי חברים. חברים אמיתיים שמנסים למחוק ממני את הרגשות הללו ובאמת באמת רוצים שאשמח שוב, שאצא מן התקופה הזו ושיהיה לי קל.

שירן אני מעריכה מאוד את מה שעשית עבורי היום. תודה!

ותודה לכולכם. אלו שקוראים ואלו שלא יודעים על קיום שורות אלה. תודה שאתם איתי.    

*הערה לסדר היום:

אני יודעת שאני מעדכנת ממש הרבה בזמן האחרון אבל מה אתם מתלוננים?!

מישהו ניסה פעם ללכת לאופרה מיד אחרי טיול?

נכון זה כל כך משהו מהרשימות האלה של "אני חיב להספיק לפני שאני מת"?

נו...משימה אחת פחות =]

בקיצור האופרה "הטרובדור" של ורדי [!]. רוב האנשים השתעממו ואלו שהיו בטיול אף נרדמו אבל אני אישית נהנתי מאוד. חוץ מזה, גם צפיתי במשקפת על דימיטרי, המורה שלי שניגן בתזמורת ועל חבריו הנגנים. זאת היתה בסך הכל אופרה די מפחידה. אופרת אימה שכזו חח. ואפילו ראיתי את חיים יבין אז מה רע? אה וגם הסופרנית היתה מעולה!

[אז נכון ההתחלה של המערכה השניה היתה קצת משעממת אבל מי אני שאתלונן על אופרה של ורדי?]

זה היה יום מדהים ו...מתיש במיוחד!