"וואו.. את ממש יפה היום!" הוא אמר בלי שום יכולת, אולי בלי שום רצון, להסיר ממני את מבטו.
הוא הסביר שיש לו חולשה לשמלות לבנות, כמו זו שבדיוק לבשתי.
אינני יודעת מדוע אני חושבת עליו כל כך הרבה לאחרונה. מדוע אני מרגישה צורך כה עז לדבר עליו.
אינני יודעת, אולי לא אדע, מה הוא בשבילי.
אני לא מסוגלת לחיות בלעדיו. בלי הידיעה הזו שאני יכולה, אם רק ארצה, להרים את השפורפרת ולחייג אליו בשיא הטבעיות. או בלי הפנטזיה הלא נגמרת הזאת לרוץ לתחנת הרכבת ולנסוע עד אליו, הרי אני יודעת את הדרך, בתוך ראשי עשיתי אותה שוב ושוב כבר אלפי פעמים.
פוסעת בביטחון אל תחנת הרכבת אני חולפת על פני הכיכר הקטנה והירוקה מדשא רך ונזכרת איך היינו נפגשים בה לפני שנתיים עם עופר המדריך. לפעמים היינו הולכים משם לשדה או לחורשה שמבצבצת מאחורי איזור התעשייה. אסיט את מחשבותיי ואכנס בביטחון דרך דלת הזכוכית. הפעם לא אשכח את תעודת הזהות ואשלוף אותה לנוכח פניו התמהות של השומר הגבוה בכניסה, "כל כך הרבה את סוחבת על הגב? בת כמה את בכלל?". אתקדם לעבר רציף מספר שתיים ואביט בנופים הדוהרים לפני במהירות. אולי חיוך קטן ייפרש על פני כאשר יודעי הכרוז בתחנה של באר יעקוב. אצחקק על האירוניה הזאת שרודפת אותי ללא מנוח. איך אני ואוסי עברנו בתחנה הזו כל הקיץ וצחקנו שאף אחד לא יורד בה, שלא גר שם אף אחד. רק החיוך בלבדו ירמז על זה שהיה לי שם, דווקא שם, וכבר לא שלי עכשיו. זה שלחש לי מילים יפות, ליטף את שערי והביט עמוק אל תוך עיני.
הרכבת תתחיל לדהור שוב ולא תיתן לי את האפשרות הזו לפנטז על לרדת פתאום ולרוץ עד אליו. הפסים עוד דוהרים עמוק בתוכי ואני צריכה להחליף רכבת בלוד. כל כך הרבה זיכרונות מהתחנה המשונה הזו, מהאבנים הלבנות. איך שנתקענו שם פעם, כל החברה' למשך שעה, איך שהארנק של דני נפל לפסי הרכבת ואיך שגילינו ששכחנו את כל האוכל שהיה מיועד לטיול בתחנה הקודמת.
כשגם הרכבת הזו תגיע יגברו בי המחשבות. מוזר איך שככל שאתרחק מהבית יהיו לי יותר זיכרונות. שיחות חשוכות, מפגשים מקריים בקרון הראשון, צפיפות, משחקי קלפים ומשימות. הנה, עוד מעט מגיעים, והרצון להרגיש שוב את החול המוכר מתחת לרגליים גובר.
אחרי הנסיעה הארוכה אצא ואקלע אל ההמון הדוחף. אולי כבר יהיה חושך. אעמוד בכיכר שבכניסה לעיר שבניכור ובזרות שלה יש משהו כל כך שליו ויפה שגורם לי להרגיש איך הכל יכול להסתדר. בפחד ממנה, שכבר התמודדתי עמו, יש משהו בטוח. אשא את התיק על גבי ואצליח לעצור לבסוף את אחת המוניות הצהובות. מכאן הכל כבר הופך מוכר. עוד רגעים אחדים ואהיה שם, בבית החשוך שלי. נוסעים בדרך המוכרת, שירים רחוקים יתנגנו בעצלתיים תוך שאחייך ואראה את כל המקומות המוכרים לי כל כך. כל הישובים, ההרים והעצים שהיוו לי בית למשך חודש תמים ושאני מסוגלת להרגיש כאילו אני מכירה אותם כמו את כף ידי. עולים בעליה הישנה, הנה אני כאן, הנה השלט, תיבות הדואר האדומות והמדרגות. ארוץ, שיכורה מהזיכרונות שלא יוכלו לי עוד. הנה ואני כבר רצה במעלה המדרגות, עוקפת את המשרד הרעוע והכיתה, את הגרפיטי והבריכה הצוננת שכה השתוקקנו אליה בקיץ הלוהט. הנה אני עולה מתנשפת בדרך העפר המתפתלת, מדמיינת שאני יחפה כמו פעם, עוברת את הכביש הצר ועולה במדרגות הלבנות בהתרגשות חדשה-ישנה. אני דופקת בדלת ויכולה כבר להרגיש את טעמה של הפסטה הדביקה, את קסם החיבוק, את רכות הכריות העגולות הצבעוניות ואת התמונות, הסיסמאות ובעיקר פתקי ההתכתבויות שלנו שכללו בעיקר משפטים כגון: "גרעין מגניב, תודה שנתתם לנו להתקלח אצלכם" מצידינו ו"בהצלחה בסדרת השטח נתראה בעוד שלושה ימים" מצידם. הימים הרחוקים הללו בהם הייתי שכנה לבית הלבן הגדול שבמעלה שביל העפר המתפתל נראים לי כחלום רחוק. החודש הזה והימים בהם הייתי שכנה שלו ויכולתי, באותה התרגשות מוכרת, רק לדפוק על הדלת ולדעת שאני אקבל את החיבוק שאני כל כך צריכה.
אבל הכל יהיה שונה בקרוב. הוא יעזוב, יחזור לגבול עם ירדן ונחזור שנינו להיות מה שהיינו לפני שהועבר משם לפרק המשימה. והוא ישכח קצת, עד כמה שאפשר. עכשיו, ארגיש שאין לי רשות אפילו להתגעגע.
וכן, הוא ימשיך לשמור עלי, הוא אמר שהוא תמיד ישמור. אבל עכשיו הוא גם ישמור על המדינה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
