הזריחות האחרונות שלי

אני בוכה עכשיו. מקווה שזו הפעם האחרונה, לפחות להיום.

אני בוכה על התמימות שלי שנכבתה. בוכה עליה כפי שלארי בכה כשצפה בכוכב הפרטי שלו כובה אט אט. כשצפה ביושר שלו מפרפר עד שיתוק.

אני מתגעגעת. בעצם, מתי אני לא? אני מתגעגעת לימים האלה שחלפו ולא יחזרו לעולם. אני מתגעגעת לחיוך, לביטחון, לשמחה הפשוטה הזאת של ללכת ברחוב, של אישה רוכבת על אופניים וצעיף ירוק, של צחוק, של שיר ישן.

אני מתגעגעת, כמו אילנה, לקדרות המהפנטת הזו, לרוע שעוטף אותך ברוב פאר. אני יודעת שאוהב אותך תמיד. שאמשיך להתגעגע כל עוד נשמתי בי.

אני לא שייכת, אני לא במקום. אני לא יודעת מי אני.

בתוך כל הדינמיקה הזו אני לבד. בודדה, כאילו כל זה לא קרה, כאילו לא חלפה שנה.. שנה שנדמה שצופנת בחובה מאות שנים.

אני בוכה כי אף אחד לא יבין מלבדי. אפילו לא את.

אני בוכה כי החלפת אותי, כי שכחת אותי.

ואולי, מרוב שזכרתי, מרוב ששכחו אותי, מרוב כל הבדידות, כבר שכחתי את עצמי.

אז אני כזו. אני גרה בעיר. לא מספיק גדולה בכדי שאפשר יהיה להתרגש ממנה. לא מספיק קטנה בשביל שתהיה פסטורלית וחמימה. לומדת בתיכון רגיל מקצועות רגילים, עם ילדים רגילים, שגרים מקסימום חצי שעה נסיעה ממני באוטובוס שעובר ברחוב הראשי בכל חצי שעה. אני לא הכי מבריקה שיש, אני לא הכי יפה שיש. אין לי השפעה על מנהיגי העולם, לפעמים גם לא על החברים הקרובים שלי.לא נוסעת להרפתקאות יותר מדי גדולות, ואם כן אז לא בכל יום.

כזו אני. לא מספיק גדולה בכדי שאפשר יהיה להתרגש ממני. לא מספיק קטנה בכדי להחשב חמימה וחמודה.

אז אני ילדה. או נערה תלוי במצב הרוח. אז יש לי משפחה רגילה ולא מוצלחת, ויש לי חלומות שאת רובם בוודאי לא אוכל להגשים. חיה מיום ליום. הולכת ברחוב, מתבוננת בעיני האנשים המשתקפים אל מולי. בלילה כשמחשיך אני רועדת, אבל לא מקור. מביטה גבוה למעלה ומקווה שבכל זאת יש מי ששומר עלי.

וגם אם אסע להודו לשנה שנתיים. תגידי לי, אז מה?

אני יודעת שקשה לך לקרוא.

אבל גם לי קשה.

אני חושבת שגם אני יכולה למתוח ביקורת, על כל הקרירות הזו והריחוק, על כל החומריות. אבל אני לא עושה את זה.

ואולי עכשיו – משינה.

תפסיקו את הכל

אני רוצה לרדת

השארתי מאחור

פנים של עיר מתכת

צבא של כוכבים

מראה לי את הדרך

אל האהבה

אני רוצה ללכת

ואולי עכשיו

כל העולם

טס ואני איתך

אחד

הביאו את היום

ויפתחו שמיים

גלים שטופי חלום

משווים צורה למים

הולכים ונסחפים

כמו אבק ברוח

על האדמה

עליה נוע תנוע

ואולי עכשיו

כל העולם

טס ואני איתך

אחד

אומרים אהבה

יש בעולם

היא תבוא

היא כבר כאן

תני לי להיות

מה שאני איתך

אחד

אני רוצה לשבת עם עצמי ולהבין מה קרה. איפה שכחתי את עצמי.

אני רוצה לשבת ולכתוב כמו שצריך ולהחליט מה טוב ומה רע ומה צריך לשנות.

עברה עלי שנה כל כך מדהימה כל כך סוחפת אבל כל כך קשה. שנה שאני מוכרחה להבין עד הסוף.

אני צריכה קצת שקט. ולהבין מה אני רוצה הלאה.

הדמעות נוגבו. הכל ממשיך, שום דבר לא יחכה לי.

אני חזקה, בפנים. אני עוד, איכשהוא, מסוגלת להאמין.

כמה רוע יכול להיות בבנאדם אחד??

אני שונאת אותך. שונאת אותך כל כך עכשיו.

לעולם לא אסלח לך.

יש דברים, דברים רבים, שהבלגתי עליהם - שיכולתי להבליג, אבל עכשיו לא משנה עד כמה אנסה לא אוכל. בכל פעם שאסתכל עליך המילים שלך יעלו בתוכי מחדש. הכאב שלך צרוב עמוק בפנים. השנאה שלי אמיתית וטהורה - אני לא זוכרת מתי כעסתי כך על מישהו.

בגידה. זה יותר כואב מבגידה. זה מתמשך, זה לא נפסק. זה חתך עמוק וצורב. זה הנפילה העמוקה עד לתהום.

חשבתי. כן, הייתי תמימה. מצחיק אותך הא? מצחיק אותך איך שאני רגשנית, לוקחת הכל כ"כ קשה וברצינות. אבל אתה יודע, אני בטוחה שאתה יודע, שאתה לא באמת אומר דברים כדי שלא ייתחסו אליהם ברצינות. זה רק תירוץ. בריחה מעצמך.

חשבתי, שאתה שם בשבילי, תמיד. חשבתי ששנינו ביחד - זה גדול וטוב ובטוח.

אבל תגיד לי, תסביר לי, אתה הרי כ"כ חכם, הכי חכם שאני מכירה, תסביר לי למה?

מה עובר עליך? מעיק עליך ככה?

תסביר לי, מה גורם לך להתנהג כך?

רק אדם פגוע הוא זה שמסוגל לפגוע.

אני רואה. רואה הכל, אל תחשוב שלא. אל תחשוב שזה לא הדדי, לא רק אתה רואה את הכאב שלי. אני רואה את העצב, הבדידות, הרצון להיות מישהו - להרגיש מישהו. אבל אני לא אפגע בך אף פעם כמו שאתה מסוגל לפגוע בי יום יום. 

אני רואה את הכאב. ורע לי. רע לי כ"כ. אתה מוכרח להאמין.

אני לא משקרת. אני לא יודעת לשקר- אתה הרי יודע, קורא אותי כמו ספר פתוח. אז רק תגיד לי למה?

אתה מודע בכלל למה שאתה עושה? למה שאתה הורס? למה שבורח לך מבין האצבעות?

אתה מפחד. אני רואה את זה. אני מריחה את הפחד שלך מרחוק.

אתה מפחד להישאר לבד.

ומרוב כל הפחד הזה, אתה דוחק את כולם הצידה, ומגשים את הפחד הזה יום יום בשתי ידיך.

מתי תבין? אתה חי את הפחד שלך.

אני יודעת כמה כואב לך. אבל אחרי אתמול, זה כבר יותר מדי. אחרי ההערה הזאת שלך וההתעלמות, סליחה - מעולם לא ביקשת ממני, למרות שהיית אחד האנשים שפגעו בי הכי הרבה. אחרי זה, לחזור הביתה ב4 בבוקר ולראות על המסך את השיחה הזאת שלכם. שלך איתו.

איך אתה מעז בכלל לצרף אותי לשיחה הזאת?!

איך אתה מעז לדבר איתו? איך אתה מעז, בלי שום טיפת בושה, לדבר איתו עלי???

עם כאלו חברים מי צריך בכלל אויבים?

תצחק, נו קדימה, אני מחכה. מתפלאת שבכלל לא סגרת את החלון הזה לפני כמה שורות, כשעך שפתיך חיוך ענק מרוח.

ואני, עם כל הכאב, לא יכולה לא לשמוח כשאתה מחייך. זה כבר לא קורה לך הרבה.

אולי בגלל זה אני לא עוצרת כשאתה צוחק עלי, מנסה לצחוק גם במבוכה. אני לא יכולה לא לשמוח כשאתה מחייך, גם אם זה על חשבוני.

אז זהו, תשכח ממני - תזכור אותי. לא אכפת לי.

במצב הנוכחי אני לא מתכוונת לדבר איתך. לא יותר ממה שאני חייבת בכל אופן.

אני אזכור אותך תמיד. אבל רק את איך שהיית פעם.

אתה יודע מי אתה.

אתה לא צריך מילים.

הסתדרת כל כך הרבה שנים בלעדיהן, מה.. בטח שאתה לא צריך מילים.

אתה יודע מי אתה, גם בלי שאכתוב את זה במפורש.

אתה יודע.

אתה חכם.

הכי חכם שאני מכירה.