"את מאושרת?"
היא זרקה עלי משום מקום, בלי אזהרה.
אני לא יודעת. באמת שלא. מצב רוחי משתנה כמעט בכל שעה עגולה.
"אני חושבת שכן, למרות הכל "
יש משהו מוזר בשיחות שלנו לאחרונה.
אָדָם צָרִיךְ לִשְנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,
מתוך "אדם בחייו" של יהודה עמיחי.
הוא כל כך מתאמץ, נצבט הלב. הוא, במילים הגבוהות-הארוכות שלו, מנסה לשבות אותי. לדוג אותי באותה רשת בה נתפס הוא עצמו. חמוד כזה, מתאמץ, ומנסה להסוות. ואיך אומר לו שזה לא נועד לקרות?
שעות על שעות אני משוטטת לי בעולמות אחרים, מגלה הכל מחדש ושוב שוכחת.
מחפשת את עצמי במילים של אחרים. אפילו מוצאת.
מחפשת קרבה במקום הכי רחוק שאפשר לבקש.
ובליליות כל כך קר והשמיכה תמיד צונחת לרצפה. אני מתעוררת מן הרוח שפורצת דרך החלון מעל מיטתי. חושך. שמחה לגלות שנותרו עוד שעתיים שלוש שעות טובות לישון. ובעצם בשביל מה אני קמה? השביתה הזו מערפלת את חושי לחלוטין. רק אתמול נזכרתי שבעצם, מתישהוא היא תגמר.
אתמול קצת החזקתי את עצמי חזק, למדתי כמו שצריך. אבל נותר לי הרבה ואני מתייאשת בקלות.
ויש לי כל כך הרבה לעשות ולראות. הרבה יותר מהפונקציות הטפשיות הללו, ומהמרובעים מרובעים שחסומים זה בתוך זה ומנסים לכלוא אותי איתם.
זו התנשאות? לומר שמגיע לי יותר? לקוות לראות את העולם, לנסוע רחוק, לטייל, לגעת, לחוש, להריח, לשמוע, להיות.
איך תמיד אני נגררת למשפטים הארוכים הללו? לפעלים. מתפתה לרצות את הכל בו זמנית, כמו ילדה קטנה. לקוות שיבוא היום, שיבוא האומץ להגשים.
שמישהו יחבק אותי חזק, ילטף את שערי ויאמר לי שיהיה טוב. והרי, היה לי את כל זה-והייתי עסוקה בלאסור ולהוכיח שאסור לומר סתם. ועכשיו אני חצויה לשניים. כל כך רוצה לכתוב עכשיו שאני רק משתוקקת לסתם כזה, שיאמר, ייזרק באוויר. ומצד שני, הרי יש לי סתם כזה בשפע, ושום דבר לא מספק.
אני מתחילה לחשוד באהבה. כנראה שגם היא חושדת בי כי היא רק ממשיכה למתוח אותי ולנסות. "את שלך עשית כבר מותק" תסנן מבין שיניה הדקות. הפסדת.
הייתכן שכל כך הרבה מאוהבים בי? כל כך הרבה נפשות לפגוע בהן? אינני רוצה, אני יודעת את טעמה המר של הבגידה. את צריבתה של אכזבה. אך אין לי כל אפשרות אחרת, האהבה טרופת הדעת שלהם דוחקת אותי לפינה.
עד כדי כך עיוורים הם? ואולי אני זו שעוצמת את עיני. כבר מילדות היתה לי אמונה קטנה וטפשית שאם אני לא רואה, אולי גם לא רואים אותי.
והמרדף המתמיד אחר האירוניה נמשך, איך זה שתמיד יתאהבו בזו שלא יודעת לאהוב?
לא יודעת לאהוב.
אמירה כל כך קשה. ובעיקר על נפש מוכת רומנטיקה שכמוני. רגשות משתפכים, תיאורים שנערמים זה על גבי זה בערמות. ובכל זאת אינני מסוגלת לאהוב.
מישהו אחר.
הטירוף שטמון בתוך טיפות הגשם הללו מהפנט. אינכם חושבים?
זו התמכרות ישנה. רק לקפוא מול החלון ולהביט בהן. לנסות לספור אותן, לתפוס אותן. לחוש כל אחת. להביט בכביש ובעצים ובשער הברזל האפור. הכל הופך נקי.
מגיפה את התריס, שולחת את כף ידי.
גם אני רוצה להתנקות.
הבחנתי הבוקר שעל הכדורים שאני לוקחת כתוב, שחור על גבי לבן "רוע". משעשע...? חולני...? תנו לי זמן להחליט.
קוראים לו ג'ון והוא לא כוכב קולנוע אמריקני (למרות שבקלות יכול היה להיות..) אלא אחד שעד לפני שנה, למד בבית הספר שלי - שנתיים מעלי.
אז איך יכולתי לפספס אותו?
ועכשיו, הוא התגייס, בוודאי לא מזמן. ואני, רק מלדמיין אותו עם המדים והכומתה, נמסה...
עד כאן. יום נהדר לכולם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
