הזריחות האחרונות שלי

אז נכון, אני לא בסדר, זה לא אומר שלא מגיע לי להיות מאושרת.

אז הגשמתי כמה חלומות, לפחות לא בזבזתי את הזמן.

סיימתי סוף סוף לסדר את התמונות של הטיולים (מכיתה ח') באלבום יפה וגדול שפורש לי חיוך ענק וגאה בכל פעם שהוא נפתח.

עכשיו שנדמה שהכל חוזר למתכונת רגילה, שהכל קצת מתחיל להסתדר, ואפילו אחרי שהיא התחילה לחבב אותי-או לפחות להקדיש לי תשומת לב וזה נחמד.

אז הנה אני מתחילה ללמוד

בהצלחה לי D:

יום נעים לכולם.

עריכה:

קוראת את המילים שלך ולא מבינה איך עם כל הרגש שהן מעלות בי הן בכל זאת לא עושות שום דבר.

משהו באדישות שלי, בקרירות הכל כך לא אופיינית, מציל אותי מעצמי. כי בלעדיה הייתי טובעת בדמעות וברגשות אשם.

ואולי אני צריכה?

ועכשיו? מה עכשיו?

מרימה את השפורפרת הלבנה. מחייגת את המספר שלך.

אין לי מה לומר אבל לא אוכל להמלט ממך עוד. נפשי קשורה בך. וכך יהיה לנצח.

את עונה ואני שומעת את העצב בקול האהוב. רוצה לחבק אותך חזק, לגרום לך להוציא הכל החוצה.

את מכינה אוכל, ואני לא מפסיקה לדמיין אותך עומדת במטבח המואר, שומרת על האדישות כדי שהאחים שלך לא ישמעו. שלא ידעו שאת אנושית, פגועה, יפה..

"אני יכולה להקשיב" את אומרת לי

אולי את מחכה שאני אציל אותך במילים הארוכות שלי. אבל נגמרו לי כל המילים הארוכות.

אני לא צריכה שיקשיבו לי, אני רוצה להקשיב לך.

ואין לך מה לומר או איך. וגם לי אין דבר לומר מלבד ההצהרה שאת יכולה להתקשר אלי בכל רגע, הצהרה שעוברת לידך ולא פוגעת. ואין לי דבר לומר או להרגיש מלבד אותה הצהרה, ושאני אוהבת אותך.

אני מדמינת איך תרגישי כשתקראי את זה.

אני רוצה שתחיכי אבל אני יודעת שזה כנראה לא יקרה.

אני צריכה לעשות משהו. לומר משהו. לתת לך את אותה הרגשה נפלאה שנתת לי אתמול כשהתקשרת, שאת דואגת לי-שאני לא לבד.

אני רוצה כל כך להחזיק בך ולא יודעת איך. מתביישת פתאום. וכמה שנים שלא התביישתי...

רוצה להרים אותך ולחבק, אבל את לא נותנת לי. את לא נותנת לעצמך ליפול.

למרות שלבטא את עצמי, ולהשתפך בפניך זה אחד הצדדים החזקים שלי, יש דברים שיותר קל לי להביע במילים.

אני רוצה שתדעי שאת אחד הדברים הכי חשובים לי בעולם כרגע. שאני רואה אותך כשאני פוקחת את עיני בבוקר ושההילה שלך, והקול שלך שמתנגן לי בראש שוב ושוב, מהסוף להתחלה כמו סרט נע אחוז טירוף, נותן לי כח להמשיך. נותן לי סיבה טובה להתרומם ולחיות.

אני לא יודעת, באמת שלא, מה יהיה בסוף. וכמה עוד אפשר להמשיך, מתנודדות כך באויר, מצילות כל אחת בטורה את השניה. מטיילות על סף תהום עמוקה של בדידות ומועקה. אינני יודעת תמיד מה נכון ומה לא, ומה צריך לעשות ומה הלאה מכאן. וכמה קרובות יותר אפשר עוד להפוך? כמה רחוק אפשר ללכת?

ואני באה אליך ואני מישהי קצת אחרת. מישהי ששמורה רק לך.

ובכל המילים הארוכות האלה, ובכל ההקדמות וההשתפכויות והרגשנות הארוכה. ובכל הקרשנדו הזה שבניתי סביבך, אני רק רוצה לומר שאני מצטערת.

אני לא יודעת אם את זוכרת, אז כשהיתי אצלך לפני כמה ימים, וישבנו על המיטה מקשיבות לדיסק שלך ולנשימות אחת של השניה. אז כשליטפתי את ראשו של הדובי שלך, והוכחתי לך שלדובים באמת יש זנב, אמרתי לך שלחיים שלי כרגע אין פואנטה. שיש לי חור גדול בפנים שמסרב להתמלא ולהתמסר למלא חור של מישהו אחר. אמרתי לך שאין לי אהבה אמיתית ולכן גם לא מצליחה לראות סיבה להמשיך וללכת. אז רציתי להגיד שאני מצטערת. מצטערת על המבט שלך שהביט בי ולא הבין, ובעצם רק הבין שהוא צריך להיות עצוב. רציתי לומר שאני מצטערת כי טעיתי. איך יכולתי להתיחס לכל אלה כמובן מאיליו? את האהבה שלי. ותמיד תהיי.

אני רוצה לשמח אותך. ואם המילים עד עכשיו לא שמחו אז תרימי אלי טלפון ואבוא. ואם לא בא לך להיות בבית, אז לא. אבל אל תהיי לבד בעצב שלך. תני לי לחלוק אותו איתך.

מנסה לנחש למה הקול שלך עצוב. אם זו אותה הרגשה מנוכרת ובודדה דעי שהיא תעבור מהר. ואם משהו קרה נתמודד איתו ביחד, את תראי.

...

ואם גם החיבוק שלי לא שמח אותך אז תרימי אלי טלפון ואני אבוא.

אני רוצה לומר לך, שתשכחי מהלימודים, כי יהיה בסדר-ואת יודעת שאני לא אומרת סתם.

וקשה לי קצת לומר לך, כי אני לא רוצה שתכעסי שאני חושבת ככה, שכל זה לא חשוב, ובעצם זה כן- זה חשוב לך מאוד ואני יודעת עד כמה. אבל בכל זאת, אני יודעת שזה לא חשוב עכשיו, כי שום דבר לא שווה את העצב שלך.